Toras Shmuel·631 Part 1·Maamarim·For Lo·He Who Forms the Mountainsתורת שמואל·תרל"א ח"א·מאמרים·כי הנה יוצר הרים

אכי הנה יוצר הרים
בס"ד.
כי הנה יוצר הרים¹ ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, צ"ל ענין ברכת יוצר האדם שנודע שאדם גימ' מ"ה, ומהו שייך ענין יצירה בשם מ"ה.

בוהענין יובן בהקדם מארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות ולמדו זה ממ"ש מה [ה"א] שואל מעמך אל תקרי מ"ה אלא מאה. ולכאורה גם זה יפלא הלא כתיב מה, ואיך אמרו אל תקרי מ"ה אלא מאה. הנה ההפרש בין מ"ה למאה הוא באות אל"ף, דהנה נודע ההפרש שבין ברכה לתפילה² שברכה הוא להמשיך מה שכבר ישנו במקורו שיומשך ויתגלה למטה, אבל מה שלא יש עדיין במקורו הנעלם אינו שייך לומר שיומשך ע"י ברכה, ולכן כתיב איש אשר כברכתו ברך אותם שלכאורה מהו אשר כברכתו, אלא שזה בא להורות שברכם איש אשר כברכתו שנמצא בשורשו ומקורו הנעלם, ברכם שיבוא מהעלם אל הגילוי ולא יתעכב כלל, ויבוא ויומשך למטה, אבל ענין התפילה הוא להמציא דבר חדש כענין רופא חולים או מברך השנים שפי' הגם אם ח"ו נגזר עליו שימות או שנה לא טובה, הנה ע"י התפילה ממשיכים יהי רצון שיומשך רצון חדש לרפאות החולה ולברך השנה שזהו שיומשך דבר חדש מה שלא יש בשרשו ומקורו ג"כ כו'.

גוביאור הענין הנה כתיב ברוך ה' אלקי ישראל³ מן העולם ועד העולם, שענין הברכה שיומשך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא כו', שהגם שיש עולמות עד אין שיעור כמאמר ועלמות אין מספר, ועולמות אין מספר, כמש"נ במ"א בד"ה ועמדו רגליו⁴ על הר הזיתים, ובד"ה ויצוום אל בנ"י⁵, אמנם בכלל נחלקו

דרו
על ב' בחי', עלמא דאתכסיא, ועלמא דאתגליא. וביאור ענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, יובן מענין מחשבה ודבור הנמצא באדם שענין פעולת הדבור הוא לגלות ההעלם, והיינו שמה שאצלו במחשבה ושכלו ועיונו נעלם לזולתו, ובכדי שיתגלה ההעלם לזולתו זהו ע"י הדבור, שנמצא פעולת הדבור שיתגלה ההעלם, היינו מה שהי' עד כה נעלם מזולתו הנה ע"י הדבור מתגלה לזולתו שיבין ג"כ מה שהי' נעלם ממנו עד כה. אמנם פעולת המחשבה הוא לגלות העלם העצמי לגבי עצמו, והיינו כי בריקת וסקירת השכל הוא עדיין בהעלם עד שאינו יכול לאמר עליו כי הוא זה, להיותו נעלם ממנו עצמו עדיין מה הוא, רק ששכלו מבריק לו שנמצא בכאן איזהו דבר חדש, וכשבא לידי השגה והבנה הנה מתלבש השכל באותיות המחשבה, ונמצא כי פעולת המחשבה לגלות העלם העצמי לגבי עצמו. והנה האותיות המביאים השכל לידי גילוי בהכרח לומר שבשרשן הם קדום⁶, דאל"כ מאין ימצא להם הכח והיכולת לגלות את השכל, והיינו כי שורש האותיות הם מקדמות השכל, וכ"ש אותיות הדבור שמובילים ומגלים לזולתו שרשן עוד יותר גבוה מאותיות המחשבה אלא שקבען בפה כמש"נ באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם⁷. והנה אנו רואים שאותיות המחשבה הם כמו מקור לגילוי אותיות הדבור, והיינו כי בעת דברו בהכרח שיחשוב ג"כ במחשבה, וה"ז מחשבה השייך לדבור, וגם קודם הדבור צריך לסדר דבר מה במחשבה מה שידבר, ונמצא כי המחשבה הוא מקור המלביש את השכל קודם שיתגלה בדיבור. ועד"ז יובן ענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שבחי' עלמא דאתכסיא עם היותה עדיין בבחי' העלם, מ"מ ה"ז מקור שישתלשל מזה מסיום וסוף המדריגות בחי' עלמא דאתגלי', וכמ"ש בלאה עלמא דאתכסיא ואחר ילדה בת היא בחי' מל', ולכן ותקרא שמה דינה הוא בחי' דינא דמלכותא דינא⁸. ועפ"ז יובן ענין ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם שהוא מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, היינו מה שכבר ישנו במקורו הנעלם, וכענין איש אשר כברכתו ברך אותם כו'. [אבל מה שלא יש גם במקורו הנעלם אינו שייך שיומשך ע"י בחי' ברכה. אמנם ענין התפלה הוא להיות יהי רצון שיומשך גם שינוי כנ"ל].

האמנם הנה נודע שבריאת העולם הי' באות בי"ת⁹ כמ"ש בראשית ברא, ולכאורה יפלא מדוע לא נברה"ע באות אל"ף שהוא ראשון לכל האותיות, וך"ו דור קרא תגר כו', ותירץ בזהר כי אל"ף ר"ת ארור, וא"כ למה מ"ת התחיל באל"ף, וממ"נ כו'. אך הענין דכל מצותיך צדק, כמו צדקה שצריך לצמצם א"ע, כן כל

ורז
התומ"צ הם צמצום דמצ"ע אם חטאת כו' אם צדקת כו', ובכדי להיות הרצון על תומ"צ זהו ע"י צמצום, אמנם מצד בחי' אוא"ס המצמצם אינו תופס מקום כלל. וזהו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה, אנכי מקור רמ"ח מ"ע, ולא יהי' מקור שס"ה ל"ת¹⁰, מפי הגבורה שמענו בחי' צמצום. ולכן אם הי' בריאת העולם ע"י אל"ף הי' נמשך יניק' לחיצוני' יותר מדאי, לזה הי' ע"י בי"ת סי' ברכה וע"פ צמצום החכמה אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו', ואז אח"כ הגם שבמ"ת התחיל באל"ף מ"מ נמשך ע"י צמצום החכמה כו'. ונמצא כי ענין הברכה שיומשך ממקור ושורש, היינו מבחי' החכמה דאיהו ברוך ואיהי ברכה¹¹, איהי ברכה בחי' מל' מקבל הברכה, ואיהו יסו"א ברוך משפיע הברכה כו'. אמנם ע"י מאה ברכות עי"ז ממשיכים גם בחי' אל"ף שיומשך ג"כ בבחי' ברכה כו', וזהו ע"י בחי' ביטול דמ"ה הוא בחי' מ"ה שבכח מ"ה דחכמה כמ"ש בפרד"ס שכח הוא בחי' יחודה עם הבינה, ומ"ה הוא בחי' ביטול החכמה לגבי הכתר¹² כו', ולכן ע"י מ"ה שבחכמה יכולים להמשיך מבחי' אל"ף דכתר.

זועפ"ז יובן ענין יוצר האדם¹³, דהנה כדי להיות ולהגיד לאדם מ"ה שיחו פי' שיהי' שיחו בבחי' מ"ה, כי הגם כי אדם גימט' מ"ה הנה ענין הגימ' הוא הסתר, והיינו כי האדם בא בבחי' לבושי' רבים המעלימים ומסתירים על אור הנפש, והוא בחי' הגוף ונה"ב, שהגוף הוא גשמי וניזון מאכילה ושתי' ושינה הגשמיות, ועכ"ז יבוא לבחי' הביטול דמ"ה, לזה צריך תחילה שיוצר הרים ובורא רוח, פי' להיות יצירת ההרים בכדי שיוכל לקבל בחי' חומר הרוח וכמארז"ל שמשברו בהרים כו'. ובעבודה הרים הוא בחי' אבות, שמעשה אבות סימן לבנים, ונק' בשם יוצר להיות כי ע"י האבות נתגלה אלקותו ית' בעולם שזהו ל' גילוי בחי' יצירה, ורוח הוא בחי' פנימיות שבהרים כנודע שגובה ההר הוא מפני שהרוח מגביה ומנפח יסוד העפר¹⁴. ועי"ז מגיד לאדם מה שיחו, פי' מגיד ל' המשכה שאדם דעשי' יהי' ג"כ שיחו בבחי' מ"ה. וכמו"כ יתפרש באצי' גופא הרים הם המדות, והרוח יוצא מבין ההרים חו"ג מבחי' ת"ת, וע' בד"ה לך לך¹⁵ ג' מדריגות בבחי' רוח רוה"ק, יעו"ש, ויצירת ההרים

חרח
הוא מבחי' טורי חשוכא מדות שלמעלה מאצי'¹⁶, ועי"ז מגיד לאדם שיהי' שיחו בבחי' מ"ה.

טוכמו"כ יובן שענין יחוד חתן וכלה הוא להוליד בדומה לו אדם גימ' מ"ה, אמנם הנה הוא בבחי' העלמות והסתרים מהגוף ונה"ב, כי שלש שותפים באדם ומצד חלק האב ואם הנה הוא גשמי ואיך יבוא לבחי' מ"ה, לזה מברכין ברכת יוצר האדם שכמו כדי שיהי' מגיד לאדם מ"ה שיחו זהו ע"י יוצר הרים ובורא רוח, כן ע"י ברכת יוצר האדם יוכל לבוא לבחי' מ"ה שיהי' שיחו בבחי' מ"ה כו'.