Zichronosai·Chapter 21: Letter from the Rebbeזכרונותי·פרק כא. מכתב מהרבי

אערב פסח תרצ"ד חזרתי מלעניגראד למוסקבה. חזרתי למאלאחובקה והייתי שקוע במחשבותי:

במה אעשה, האם אשאר וואלגער בחור ללא צורך לאף אחד? הרבה מחברי נתקלקלו ולא יכלו לעמוד בנסיונות מהמשפחה האחים והאחיות והדודים (שנתמוטטו מהנסיונות המרים) ואצל אחדים גם ההורים שתבעו: מה יהיה הסוף מכם, הרי אוסרים ושולחים לסיביר, ומה יהיה לכם בסיביר, האם תחזיקו שם בהדת? וזה פעל על החברים.

גמי מדבר אודות חבירי אלו שנשארו בעריהם בהמחוזות הרחוקים, ששם היה ממש סכנה שלא לעבוד; ואם עובדים, כבר מתמוטטים ונוטים מהמסלול.

דבמוסקבה גופא, היו ג"כ מבין חבירי שהתמוטטו ולא יכלו לעמוד בנסיונות קשים וחזקים ומרים כמו אלו. אבל היו כאלו שהצליחו והסתדרו ועבדו טריקו כמו בלענינגראד; אף שאחדים מהם ג"כ הסירו את הזקן.

המה אני יכול לעשות? ובכלל מי יתן לי עבודה, הרי זה נגד החוק. לא נשאר לי אלא להיות עבד לעבדים; כי אין לי לא כסף ולא מכונה, ואיני יודע את העבודה, האפשרות היחידה שנשארה לי היא, לבקש מבחור שהוא בעצמו עובד אצל מישהו, שהוא יתן לי משעותיו קצת לעבוד. וגם זהו נגד החוק, כי אני לא נרשמתי במחוז מוסקבה.

וכך יושב אני ודואג וחושב, ולפני מי אשפוך את לבבי?

זוהנה רואה אני איך שהרה"ח ר' זלמן משה מתפלל בהבית כנסת באריכות גדולה, ובעבודת התפלה יוצא מגדר הכלל. אחרי תפלתו דיבר אתנו קצת ושאל על שלומינו. התחלתי להתקרב אצלו, וסיפרתי לו קצת מדאגותי, ובעיקר אודות הפספורט שלי שנגמר התאריך ואני צריך להאריכו, והממונה ביעגארעווסק, הוא רשע ושונא ישראל. הרז"מ עודד אותי, ונתן לי ברכה. וגם אודות שאלותי לאן להשתדל לנסוע, אמר לי לשאול בעצת הרבי.

חבאותה תקופה היה שם הרה"ח הרב ר' אלי' באלקין. בשבת אחד בבקר השכם בא אל בית הכנסת ועמד על יד התנור להתחמם קצת. בינתיים דיבר אתנו ואמר לנו: מה זה רבי, רבי הוא עצמות א"ס המלובש בגוף.

טכתבתי מכתב להרבי, ושאלתי את שאלותי: אם להגיש בקשת היתר יציאה לא"י או לריגא.

ילהשיג כתובת לרשום בשביל מענה של הרבי, ג"כ לא היה מן הדברים הקלים בזמן ההוא. הרה"ח ר' חיים עזרא בראנשטיין ז"ל נתן לי את כתבתו.

יאבינתיים נסעתי ליעגאראווסק, וב"ה קבלתי פספורט זמני. כשספרתי להרז"מ, אמר: ככה? "רצון יראיו יעשה".

יבהוא אמר לי לבוא להתוועד בליל י"ג ניסן, יום ההילולא של הצ"צ. בליל י"ג ניסן הייתי עייף והיה קר, ישבתי על יד הכירה ונרדמתי. כשהתעוררתי, היה מאוחר בלילה ולא ידעתי השעה. אעפ"כ מכיון שהבטחתי התחזקתי, והלכתי בלילה אל הרז"מ לדפוק בדלת. לא היה לי אומץ לעשות זאת, אבל משכתי את הידית, והנה הרז"מ פתח לי. הוא כבר פשט את מעילו העליון, והוא כבר הציע את הכרים על השולחן, מסתמא זה היה מיטת השכיבה שלו, ומסתמא כבר קרא ק"ש על המטה. כשראה אותי, מזג לי כוסית וודקה ואמר לי להגיד לחיים. עשיתי כך ונשארתי לעמוד, ולא ידעתי מה לעשות.

יגפתאום - כמו מלאך מן השמים - דפקו בהדלת. הרז"מ פתח, ונכנס הרה"ג הרה"ח הרב ר' בעריל [גרפינקל] קורניצער^LXXVI

יד[הוא היה פאר התמימים מרוסטוב. בעל כשרונות נפלאים וגאון אמיתי בנגלה ובדא"ח. פעם חזר באחד השבתות מאמר דא"ח - היה נפלא לשמוע אותו - ואח"כ דיברו התמימים שהמאמר לא יצא בכתב, רק הוא שמעו ברוסטוב, ומזה הוא חזר אותו. ולפי גדלותו היתה ענותנותו, שהיה מתרועע אתנו, ורצה לחיות החיים שלנו, ולקבל השלשה רובלים ביום - ולא בכל יום - כמונו. אף שאם היה רק מסכים, היה הרב ר' זלמן שניאורסאהן (שהיה ממונה על הכספים של רבני אנ"ש) נותן לו הרבה כסף בכבוד רב, לא רצה, כי אמר שהוא רוצה להיות בתו"ת]

טושבא עכשיו בשליחות מהר"ז שניאורסאהן אודות עניני כספים. אשתו של הרז"מ התעסקה בנסיעות בענינים אלה, והרז"מ מסר לאשתו את השליחות, ואח"כ אמר להר"ד קורניצער לשבת ולהגיד לחיים. אני הייתי מאושר.

טזפתאום דופקים שוב בדלת. הדלת נפתחת, ונכנס הרה"ח ר' יעקב מאסקאליק הנקרא "יעקב זשוראוויצער", שבא במיוחד להתוועד עם הרז"מ בי"ג ניסן.

יזשלשתם התיישבו להתוועד, ואני הייתי מן הצד, ושמעתי את ההתוועדות. ההתוועדות היתה מעניינת מאד.

יחאחרי כמה ימים בא הרה"ח ר' חיים עזרא ברונשטיין והביא לי גלויה בחתימת הרה"ח ר' חיים ליברמן מהרבי, וזה בערך הלשון (המכתבים מהרבי לא יכולתי להחזיק אתי במשך הזמן ברוסיא, עם כל הגזרות והחיפושים, ואני רשמתי רק בערך לפי זכרוני):

יטיגיש לריגא והשי"ת יעזרהו בהדרוש לו בגו"ר.

ככיון שקבלתי מכתב מהרבי, זה היה לי עידוד גדול מאד, יותר יקר מהמענות הפרטיים על השאלות שלי, עצם הענין לקבל מכתב הראשון בהחיים שלי מהרבי, ובו ברכה מהרבי, והיה לי בטחון חזק.

כאאני נסעתי לאונ"א - זה היה מין סניף גפאו, והעובדים שם היו כנראה אנשי גפאו - ובקשתי טופס של היתר יציאה. אחרי השתדלויות מרובות קבלתי את הטופס - ושם יש הרבה שאלות על כל החיים ועל ההורים - לבסוף מלאתי בזיעה ובדמעה.

כבשם היתה איזה מרשעת, ותיכף אמרה: למה אתה צריך להגיש, בין כך יתנו לך סירוב. וכן היה; כעבור זמן מה, קבלתי מכתב סירוב.

כגאחרי שהגשתי את הבקשה בקשתי ברכה מהרבי [מכתבי זה, וכן שאר מכתבי המועתקים בספר זה, נשמרו בארכיון המכתבים של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע אשר בספרית אגודת חסידי חב"ד]:

כחאחרי שקבלתי מענה שלילי, כתבתי עוד הפעם אל הרבי, אודות הגשת בקשה ואודות מצבי הכללי:

להקבלתי מענה:

לויגיש עוד הפעם.

לזחזרתי למשרד באונ"א. ראיתי שם אשה מספרת בבכיה, כי בעלה נמצא בגרמניה, והיא מבקשת היתר יציאה להצטרף עם בעלה.

לחהסדר הוא^LXXVII, שאם מקבלים סירוב, יכולים להכנס להמנהל של אונ"א, אבל זה מאד קשה כי לא נותנים רשות להכנס אליו. אם גם המנהל עונה בשלילה, הולכים לפאשקובה (אשתו של מקסים גורקי) ואל ווינאווער (נציג ה"צלב האדום"). ואם גם שם עונים בשלילה, הולכים לקאלינין - נשיא רוסיה; אבל בדרך כלל לא מרשים להכנס אליו.

לטהיא כבר היתה אצל קאלינין, ושאל אותה: בשביל מה את צריכה היתר יציאה. ואמרה: בשביל להצטרף לבעלי, ואמר לה: חסר לך פה בעלים?!

משמעתי את הסיפור הזה שסיפרה בבכיות ובצעקות. שם בהבית אסור שיכירו שאתה מתרגש מדברים כאלו.

מאמילאתי עוד הפעם את הטופס, והיתה שם אותה מרשעת, וכשהגשתי לה את הטופס אמרה לי: חבל לך על הכסף, בין כך תקבל סירוב. וכן היה; כעבור זמן מה קבלתי מכתב סירוב.

מבכתבתי עוד הפעם אל הרבי, וקבלתי מענה:

מגיגיש עוד הפעם והשי"ת יהיה בעזרו. יכתוב מצבו, ומצב ב"ב, ויפרוש גיני בשלום הקרובים שיחי', ויגיד להם ברכתי בגו"ר.

מדהמכתב הזאת נתן לי חיות חדש. הראיתי כל מכתב להרז"מ, והוא חיזק אותי עוד יותר.