Zichronosai·Chapter 38: Pocking Campזכרונותי·פרק לח. מחנה פאקינג

אאחרי שבת נסענו^XCV לוואלדשטאט "פאקינג", מחנה גדול עם שבעת אלפי יהודים כ"י, לא רחוק ממינכן.

בכשבאנו לוואלדשטאט, הקציבו לנו בתחלה, באופן זמני, ב' בלוקים עם מטות, להיות פה כמה ימים, עד שיקציבו עבורנו מקום קבוע בוואלדשטאט, כמה בלוקים בשביל הליובאוויטשער בזוית מיוחדת, לכל משפחה חדר מיוחד.

גבט"ו אלול, יום רביעי פ' תבא, ליל חמישי; עשה ר' ניסן נמנוב אסיפה, ובחר ומינה - בהסכם כולם - ועד, וגם את מיכאל טייטלבוים מינה בתוך הועד (בוואלדשטאט נפגשנו עוד הפעם עם מיכאל), והיינו כולנו בשמחה גדולה.

דבשבת ח"י אלול שנת תש"ו התוועד הרה"ח הרנ"נ בבית הכנסת של האגודה. ההתוועדות היתה כ"כ שמחה, שרו ורקדו.

ההפליטים היהודים דיירי המחנה פליטים וואלדשטאט היו שבורים ביותר מכל הצרות שעברו, ולא הבינו את שמחתינו הגדולה, שזכינו לצאת מרוסיה. הם שאלו: מה זו השמחה, ולשמחה מה זו עושה?

והלכתי ברחוב, ושמעתי השמחה והקולות והריקודים, ושמעתי איך שאחד מהפליטים שואל מהשני "מי הם, אגודה?", והשני אמר לו: "זו לא אגודה". חזר הראשון ושאל: "אז מה הם", ואמר לו השני: זו איזה "א מעשוגענע אגודה" [=אגודה משונה, לא עפ"י שכל].

זאחרי שבת סידר הרנ"נ שכולם ילמדו שיעורים בבית כנסת כמה שעות ביום; הרי בין כך לא עובדים ולא עושים שום דבר, רק מקבלים אוכל מהמטבח. אח"כ התחילו לחלק מהאונר"א על הD.P. CARD- קמח, סוכר, בשר גלאט כשר - שהקצב היה ר' ישראל קוק.

חכמו"כ סידר הרנ"נ את הישיבה עם מלמדים. מיכאל טייטלבוים נעשה תיכף מלמד, ואחרי קצת זמן נתנו לי ג"כ כתה ללמד אותה. למיכאל נתנו כתה יותר גבוה במדרגה אחת ממני, והשניה נתנו לי. מיכאל אמר לתלמידיו: כי אני והוא עובדים ביחד, וכשהוא צריך ללכת לסדר ענינים (כי באותה תקופה היו צריכים לסדר מזמן לזמן את הD.P. CARD-, ולקבל על ידם מזונות והלבשה, עצים לחמם את הבית החדר, ועוד) אהיה אני משגיח גם על הכתה שלו; וכך אמרתי גם להכתה שלי, שכשאני אלך לסדר ענינים, הוא יהיה המשגיח עליכם. למדנו אותה גמרא, בבא מציעא בפרקים הראשונים.

טאח"כ מינה אותי הרנ"נ להיות משגיח על הכתות הגדולות, אחרי שאגמור ללמוד השיעור עם כתתי. הייתי לפעמים משגיח על הכתה של הרה"ג הרה"ח ר' יהושע קארף שיחי'.

יכשחילקו את החדרים לכל המשפחות, נתנו לי ולמיכאל חדרים לגור בהבלוק של הישיבה, והקיר של חדרי היתה מפסיקה בין חדרי ובין הזאל שלמדו שם נערים יותר מבוגרים, ובחורים של הזאל.

יאאני ומיכאל היינו ב"ה ות"ל במצב מרומם מאד. קיוינו ובטחנו שהשי"ת בטח ימלא משאלותינו לטובה בגו"ר, אבל צריכים התקשרות עם הרבי בפועל, ורצינו להגיע אל התכלית, היינו לכתוב מכתב אל הרבי, ולזכות לקבל תשובה וברכה להמצטרך. אז לא היה עדיין קשר ישיר עם הרבי. התחלנו להרעיש ולתבוע שימצאו איזה דרך להתקשר עם הרבי, ולא הסתכלתי ולא התחשבתי עם מדרגתי, מי אני ומה אני, כי כשהיה מדובר אודות רבי והתקשרות, על זה מסרנו נפשנו ותבענו ודרשנו.

יבפעם, באיזה ערב^XCVI בא אלי ר' מיכאל טייטלבוים, וסיפר לי שמישהו קיבל - ע"י איזה אופן - מכתב ברכה מהרבי. תיכף, התחלנו להתוועד ולשתות משקה, אף שבזהירות. זה היה כבר אחר הסדר; ובכל זאת נשמעה ההתוועדות הזאת ב"זאל", מהקיר המשותף שביני ובין הזאל. מאוחר יותר בא גם הרנ"נ, ונתנו לו לחיים. וכששאל אצלנו: לשמחה מה זו עושה? אמרנו לו שמישהו קיבל בענין פרטי גשמי מכתב ברכה מהרבי.

יגלבסוף התחילו לשלוח מכתבים לרבי ע"י הלשכה בפאריז שסידר הרבי בשביל אנ"ש הפליטים. כתבתי מכתב אל הרבי, שלחתי את המכתב לרבי על ידי פאריז, ובאריכות הזמן קבלתי מכתב מהרבי ע"י הלשכה מפאריז:

יחעל זה חכינו כל הזמן. וב"ה ות"ל שהחיינו לזמן הזה. אח"כ כתבתי עוד מכתב לרבי. וכתבתי בפרטיות ממצבי במחשבה דיבור ומעשה.

יטלפני פסח תש"ז באו ר' בנימין גאראדעצקי שי' עם הרש"ג מהרבי לפאקינג, והרש"ג התוועד בשבת. אחר השבת הביא לי ר' שלמה מטוסוב מכתב מהרבי, שנמסר לו ע"י רב"ג בשבילי, והרבי כותב לי שלא אחשוב על זה, ובסוף המכתב כותב:

כאכמו"כ הביאו אתם מאמרי הרבי משנה זו.

כבאח"כ קבלתי ע"י הלשכה עוד מכתב:

כובל"ג בעומר בא מפאריז ר' חיים אשר שי', והביא לנו עוד מכתבים - מענות על המכתבים שכתבנו אחרי שקבלנו המכתבים הראשונים עם הברוכים הבאים.

כזכשקבלתי את המכתבים האלו כתבתי שוב (המכתב בארכיון):

לאוהרבי השיב לי על כך ע"י הלשכה בפאריז:

לו* * *

לזלפני שבועות תש"ז, בא אלי ר' מיכאל וסיפר לי, כי נתקבל מכתב לכמה מראשי אנ"ש בפאקינג, מאת (הרבי) הרמ"ש (שביקר אז בפאריז כדי להביא את אמו הרבנית חנה לארה"ב), וכותב: למה יושבים בחיבוק ידים מאפס מעשה, ולא מתעסקים עם יהודים שלא מאנ"ש, וחינוך ילדיהם.

לחהתחלנו שנינו להתדבר שצריכים לעשות משהו באופן פרטיזני. מכיון שאז היה אחרי השואה, היה נהוג בזמן ההוא אצל כל הפליטים לעשות הזכרות, כל בני מחוז, על יהודי מחוזם.

לטהחלטנו מיכאל ואני על דעת עצמנו (כי אם נשאל שאלות יכול כל הענין להתבטל), כי ביום שבועות בבקר השכם, נלך להבלוקים, ונלך ממשפחה למשפחה, כי כל משפחה גרה בחדר אחד בתוך הבלוק, ונקרא את כולם לבוא להזכרה בבלוק "F" בבית הכנסת של הליובאוויצ'ערס. התחלנו ללכת מחדר לחדר בכל בלוק, והתעיפנו, כי היו אז שבעת אלפים פליטים יהודים. התעיפנו מאד, ולא הספקנו לבקר הרבה, כי בוואלדשטאט הבלוקים הם בת קומה אחת בתוך יער ארוכה (וזהו מקור השם בגרמנית: וואלדשטאט).

מבעת הילוכנו פגשנו את ר' אברהם לעווקיווקער שיחי'. בעת היותי בכוטאיס בגרוזיא למדתי אתו, עפ"י בקשת אביו. שאלתי אותו: התצטרף אתנו? והוא הסכים. מיכאל החליט ללכת לבד, ואני הלכתי עם ר' אברהם לבד, ובדרך ממילא הספקנו בכפלים. כשהלכנו קצת, אמר לי ר' אברהם לעווקיווקער שי': למה לנו ללכת מחדר לחדר, מה נספיק עם זה? הוא נגש להבלוק, ואמר כמו בקול פקודה: איפוא הבלאקאווע? ושאלו אותו: מה זה. ואמר: כולם צריכים לבא בשעה חמש, להבלוק F של הליובאוויטשער, שם תהיה אזכרה גדולה.

מאכמו"כ אמר בקול יותר שקט: מוכרחים לבוא, זה יכול להיות נוגע להCARDS-. הוא היה לבוש מעיל גשם ורוד, ובכללות היה נראה אז כמו אדם חשוב; חשבו שהוא איזה נציג מהדזשאינט, או משהו כזה. התחילו לרוץ אחרינו ולשאול: איפוא? מתי? וכל הפרטים. כך הלכנו במהירות מבלוק לבלוק, עד שגמרנו את כל המחנה.

מבאחרי הצהרים לפני שעה חמש, התחיל להתאסף קהל גדול בביהכנ"ס של חב"ד. מיכאל ואני פחדנו לספר שאנחנו הודענו לקהל שיבואו הנה, חברי ההנהלה עוד עלולים להגיד לנו: היתכן שעשיתם לבד על דעת עצמכם דברים כאלו. אנו התחבאנו והסתכלנו בהחלון וחכינו לראות מה יהיה. הקהל זורם, בא ומתרבה, ושואלים: איפא האזכרה? הלא אמרו שהיום יהיה פה אזכרה.

מגחברי ההנהלה הבינו שזו מעשה של מיכאל ואני. לוי איטשע שפירא ועוד באו ושאלו לנשותינו אודותינו: איפא הם. יצאנו אליהם, והם התחילו לטעון: מה עשיתם? מיכאל אמר עכשיו זה לא הזמן להתוכח, תראו איך שהקהל מתרבה, צריכים פעולות. הם שאלו מה לעשות, ומיכאל אמר להם: תבקשו מהרה"ג הרה"ח הרב אברהם אלי' פלוטקין והרה"ח ר' ישראל מנעוועל שיבואו וידברו לפניהם.

מדהם הלכו וקראו להם, והבלוק של הבית כנסת היה מלא; באו מראשי המזרחי, והמפקד של חרות ואצ"ל מר פוגל. הרבנים התחילו לדבר לפני כל הקההל דרשות חוצבי אש להבות.

מהאני עוד זוכר מהדרשה שאמר הרה"ג הרה"ח הרב ר' א"א פלוטקין^XCVII. הוא אמר: כיון ששבועות שייך לדוד המלך, שזהו יום הזכרון שלו. והגמרא מספרת; ששלמה שאל לחכמים, אבא מונח בחוץ והכלבים רעבים, ומה לעשות (מכיון שזה היה בשבת), וענו לו שיקחו כיכר לחם או תינוק. והתחיל לקשר תינוק עם ענין של חינוך תינוקות. הוא היה ממש פה מפיק מרגליות. הקהל נתעורר ונתרגש מאד.

מוראש המזרחי התחיל לצעוק: הלא קראו אותנו הנה לאזכרה, ולמה מדברים על חינוך?! ואז היה פירוד בין המזרחי ובין חירות, והמפקד של החירות (מר פוגל שי') התחיל לצעוק לעומתו, אל הרה"ג: אל תתפעלו, תמשיכו לדבר, מחר אני נותן לכם חמש מאות ילדים לחנך.

מזלבסוף הוחלט בינינו וביניהם, כיון שאין בלוקים ריקים בשביל כל כך הרבה ילדים כ"י, שהליובאויטשער ישלחו מלמדים להבתי ספר שלהם, אחרי הלימודים, ויקבעו עם הילדים זמן לתת להם חינוך תורני חסידותי.

מחוכך היה: המלמדים מליובאויץ התחילו לתת שעות חינוך בהבתי ספר, וזה פעל כ"כ, שפעם אחד אחרי הרבה שנים, פגשתי אברך יהודי סתמי מ"עמך", ומדי דברי אתו, ראיתי בו חמימות יהודית, ושאלתי אותו: מאיפוא קיבל זאת? ואמר: מה השאלה, הרי אני למדתי בפאקינג בבית הספר עם הליבאוויטשער. ועד היום, אם פוגשים כאלו שהיו ילדים או נערים בפאקינג בתש"ז, יש להם קצת או הרבה חמימות ליהדות, מהבתי ספר דפאקינג מאז.

מט* * *

נאני ומיכאל נשארנו בפאקינג, אחרי שרוב הקהל נסעו משם, כי לא היו לנו ויזות (כנראה מסיבות הפרטיזניות שלנו), ולמדנו עם תלמידים. השתדלנו אודות וויזות, והיה קשה מאד, כיון שנתקלקלו הוויזות שהיה בשבילנו. אח"כ חמי הרב מאיר גורקאוו וחמותי מרת פיגה רבקה שנמצאו כבר בפאריז השתדלו להשיג בשבילי ויזה לפאריז, ור' מיכאל השתדל להשיג ויזה לארה"ב.

נאהשי"ת מילא בקשותינו לטובה, וב"ה ות"ל ושבח לאל בורא עולם, עוד לפני שכולם נסעו מפה, ביום כ"ד אלול שנת תש"ז, ילדה לי זוגתי איטה דבורה בת ר' מאיר גורקאוו בשעה טובה ומוצלחת בת לאריכות ימים ושנים טובים, ונקראה שמה בישראל: שטערנא שרה תחי'.

נבהמבשלות של הישיבה עזרו להכין קידוש גדול וארוך, ושתו הרבה משקה והתוועדו עד הערב. הרה"ח ר' אברהם מאיאר היה שמח, ושתה הרבה, וגלגל עצמו על הספסלים.

נגבתחלת חורף תש"ח חלתה בתנו (שהיתה תינוקת), כתבתי לרבי, וקבלתי מענה:

נטובחורף תש"ח נולד לר' מיכאל בן בשעה טובה ומוצלחת. ר' מיכאל כיבד אותי בסנדקאות, אף שאמרתי שיכבד מישהו אחר, אבל הוא רצה שאני אהיה הסנדק, ולסנדקאות לא יכולים הרבה לסרב, והייתי סנדק אצל בנו, וקראו לו בשם: אליעזר יחי'.