Kabbalah · Zohar
Zohar, Tetzaveh 5/ספר הזהר·
אוְתָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵא חוּלָקָא יָהַב לְכֹלָּא, מְקַטְרְגָא לָא יָכִיל לֵיהּ לְבָתַר, וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אַבְאִישׁ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא, בְּגִין דְּגָרִים לְכַסְיָּא נְהוֹרָא וּלְאִתְחַפְיָּא, וְאִיהוּ לָא קָרִיב קָרֵבְּנָא אַחֲרָא, לְאַתְּזָנָא בֵּיהּ אַחֲרָנִין, אֶלָּא עוֹלָה, דְּסַלְּקָא לְעֵילָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים, דְּאִלְמָלֵא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְּזָנַת בְּחוּלָקָא, אִתְעֲבַר מֵעַל מַקְדְּשָׁא וְאִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְסִטְרָא דִּקְדוּשָׁה הֲוָה סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא.
באֲבָל אִיהוּ לָא בָּעָא דְּאִתְהֲנֵי אַחֲרָא מִקָרְבָּנֵיה, וְאַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מִנֵּיהּ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (איוב א׳:א׳) וְסָר מֵרָע. וְעַל דָּא קָרִיב תָּדִיר עוֹלָה, דְּהָא עוֹלָה לָא אִתְהָנֵי מִנֵּיהּ סִטְרָא אַחֲרָא לְעָלְמִין. וּבְגִין כַּךְ, כָּל מָה דְּנָטִיל לְבָתַר, מִדִּידֵיהּ נָטִיל. וְעַל דָּא אִיּוֹב גָּרִים לְחַפְיָא עָרְלָה עַל בְּרִית קַיָימָא, דְּלָא הֲוָה אַעְדֵּי מִנֵּיהּ. וּבְגִין כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, דִּכְתִּיב הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב.
גתָּא חֲזֵי, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְאַחֲדָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, לָא קַיְּימָא שַׁעֲתָא. בְּגִין דְּעָרְלָה חַפְיָא נְהוֹרָא, עַד זִמְנָא דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא הֲוָה נָטִיל דִּילֵיהּ מֵאִיּוֹב, וְעַל דָּא פָּקִיד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיכְלֵיהּ לְהַהוּא פֶּסַח בִּבְהִילוּ, עַד דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ בְּאִיּוֹב, וּפָקִיד לְאִתְעַבְּרָא עָרְלָה מִנַּיְיהוּ, וּכְדֵין אִתְאֲחָד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא אִתְפְּרַשׁ מִן קֻדְשָׁא, וְאִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ בְּאִיּוֹב, וְנָטִיל מִדִילֵיהּ. וּכְדֵין (שמות יב) פֶּסַח הוּא לַיְיָ' וַדַּאי. דְּעַד הַשְׁתָּא לָא הֲוָה פֶּסַח לַיְיָ'. זַכָּאִין אִינּוּן דְּיַדְעֵי וּמְיַחֲדֵי יִחוּדָא דְּמָארֵיהוֹן כְּדְקָא יֵאוֹת.
דכְּתִיב (שמות לד יז) אֱלהֵי מַסֵּכָה לא תַעֲשֶׂה לָּךְ, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. (מאי עביד) מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, מַאן דְּאָכִיל חָמֵץ בְּפֶסַח (כאילו עביד כוכבים ומזלות למפלח לגרמיה, דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח) כְּמַאן דְּפָלַח לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִיהוּ.
4It is written:1 “Thou shalt not make to thee molten gods”, and immediately after, “the feast of unleavened bread shalt thou keep” (Ex. 34, 17-18). What connection is there between the two precepts? We have been taught concerning this matter as follows: If one eats leaven during the Passover, it is as though he worshipped idols.
התָּא חֲזֵי, כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם נָפְקוּ מֵרְשׁוּ דִּלְהוֹן, מֵרְשׁוּ אַחֲרָא, מֵהַהוּא רְשׁוּ דְּאִקְרֵי חָמֵץ, נַהֲמָא בִּישָׁא. וְעַל דָּא אִקְרֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הָכִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּיֵצֶר הָרָע, פּוּלְחָנָא נוֹכְרָאָה, דְּאִקְרֵי אוּף הָכִי שְׂאוֹר. וְדָא אִיהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָכִי אִיהוּ יֵצֶר הָרָע בְּבַר נָשׁ, כְּחָמִיר בְּעִיסָה, עָאל בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ זְעֵיר זְעֵיר, וּלְבָתַר אַסְגֵּי בֵּיהּ, עַד דְּכָל גּוּפָא אִתְעֲרַב בַּהֲדֵיהּ. וְדָא אִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״א:י׳) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר. אֵל זָר וַדַּאי.
5For when Israel went out from Egypt they emerged from the dominion of the Egyptians, from that dominion which is called “leaven”; for the “evil inclination” operates in man and grows in him like leaven in the dough: it enters into him, and, little by little, extends its influence until his whole self is permeated by it. This is idolatry, concerning which it is written, “Let there be no strange god in thee” (Ps. 81, 10)