Beit Yaakov on Torah, Bereshit 23/בית יעקב על התורה·בראשית כ״ג

אויאמר אלהים יהי אור. כתיב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. היינו שהאדם שיש לו חשק לד"ת, זה הוא מפני שכבר יש בו ד"ת מקודם בהסתר והשי"ת כבר שוכן אצלו. ואינו כחמדת עוה"ז שחושק מקודם להחמדה ואח"כ נתמלא חשקו ע"י שבא לו הדבר שחושק לה. אבל בדברי תורה, מי שנמצא אצלו חשק, סימן הוא שכבר נמצא בו דברי תורה בהסתר, כי באם לאו לא היה נמצא אצלו שום חשק. כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקוב"ה אתרעי בבר נש ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקוב"ה בלביה ונפשיה ורעותיה ודאי ידעינן דשריא ביה שכינתא^סט:

בכונן שמים בתבונה. תבונה מורה על התמלאות החשק, היינו שנמצא חשק לפועל על דבר פרטי לד"ת. ובחינת חכמה גדולה מן תבונה, כי חכמה הוא הכלל, שיש בו חשק בכלל לד"ת, וארץ רומז על הלב, כדאיתא בזוה"ק (צו דף כח:) וזהו בחכמה יסד ארץ, היינו מה שיש בהלב בשרשו חשק לד"ת הוא מהחכמה, היינו מחמת שנמצא בהלב מקודם ד"ת בהסתר, לכן נמצא בהלב חשק בכלל לד"ת. ואחר כן נתפשט החשק על פרטי מחשבות, וזה נקרא שמים, וכדאיתא בזוה"ק (ברע"מ צו כח:) ואד יעלה מן הארץ וגו' הכי יתער עשן מבינה דאיהו בלבא דאוקמוה לגבי הלב מבין, וסליק לגבי חכמה דאיהו במוחא, והיינו שמחשב במחשבתו באיזה דברי תורה יעסוק עתה^ע. וזהו כונן שמים בתבונה כונן מורה על יציאה לפועל, ועיין בזוה"ק (ויגש דף רז.) כונן דאתקין להו תדיר. ובזוה"ק (האזינו דף רצא.) ענין בינה ותבונה ונתבאר במקומו:

גבדעתו תהומות נבקעו. ענין התהום כבר נתבאר לעיל (ענין ה) שהוא על אוצר הטובות שיתן השי"ת לעתיד. ואיתא בגמ' (סוכה נג:) שדוד המלך ע"ה העמיד את התהום על אלפא גרמידי כדי למירטב עלמא. הענין בזה, שאף בגלות ובהסתר ישאר קצת הרגשה והכרה לישראל מה שיופיע השי"ת לעתיד רב טוב הצפון, בכדי שלא יתיאשו מן הגאולה ח"ו, וזהו נקרא למירטב עלמא. וזהו בדעתו תהומות נבקעו, שמורה על טובה מפורשת, שהתהום נבקע ועולה למעלה^עא. והענין הוא שנמצא לפעמים בלב הישראל תקיפות ובטוחות מאד, שאפילו אם חלילה עשה מעשה מגונה, אעפ"כ מתחזק בלבבו ואין מתיאש עצמו לגמרי, ובטוח שבודאי יהיה לו תקון, ואף שבתפיסתו אינו מבין האיך יהיה לו תקון, מכל מקום יש לו בטוחות שנבקע לו התהום, היינו הטובות מלעתיד, שאז השי"ת יברר כל הנפשות מישראל ויהיה לכולם תיקון, דכתיב (שמואל ב י״ד:י״ד) וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וזהו בדעתו תהומות נבקעו היינו שאצל הש"י כבר נבקע התהום. והגם שעדיין לא נתגלה לעין האדם, על כל זה מזריח השי"ת להאדם מהטובות הגנוזים בתהום, וזהו להבעל תשובה^עב:

דוהנה בכאן נאמר, ויאמר אלהים יהי אור, ובעת שאמר השי"ת יהי בודאי כבר נתהוה האור ולמה נאמר עוד ויהי אור, להורות על מדרגה שניה, היינו שהאור יהיה יותר מפורש לעין האדם. כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאמא. והענין בזה, כי אנו רואים שעיקר צורך להאור בזה העולם מפני שנמצא בעולם מיני טובות, לכן נצרכים לאור שיהיו ניכרים לעין האדם לקבלם, וכן אם נאבד דבר אחד נצרך אור לחפש אחר הדבר הנאבד. נמצא שהטובות נבראו קודם, שבעבורם יש צורך להאור, וכאן מצינו שהאור נברא קודם כל דבר. אך הענין בזה, כי האור קדמאה הוא חיבור שמחבר כל העולמות ביחד, כמו שנתבאר (בענין פסח) שפעמים העולמות בבחינת ולא קרב זה אל זה, היינו שיראים להשפיע זה לזה פן יקלקל חבירו אם יקבל הרבה אור ממנו, ולפעמים כתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, שנתחברו כל העולמות ביחד ומשפיעין זה לזה. והנה בשעה שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, היינו שמבטל כל רצונותיו, ואין לו שום רצון אחר בלתי רצונו יתברך, והשי"ת יחיד ומיוחד, ומוסר עצמו לאש אוכלה, כי זה הוא מדת אש, שאינו יכול לסבול שום הון ורכוש ומכלה הכל, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) ואש לא אמרה הון, היינו שמכלה הכל, ואז הוא בבחינת ולא קרב זה אל זה. אכן לפעמים גם מדת אש מסכים שיתחברו עולמות זה עם זה, ומשפיע כל אחד לחבירו, וזה הוא האור הראשון. וזהו ה' בחכמה יסד ארץ, שמורה על אור קדמאה, קודם שנראה מפורש ד"ת באדם רק חשק לבד, וגם הבעל תשובה נתחבר בזה האור, כדאיתא במדרש רבה (פ"א) שתשובה קדמה לעולם. והיינו מפני שצריך להתעורר בו זה האור, שמצד זה האור יש תיקון לכל מה שעוות, שאפילו בעת שאמר כחי ועוצם ידי גם אז לא היה נפרד מהשי"ת, ולכן צריך לעורר זה האור קדמאה, שאז לא היה עדיין שום רע. ולכן לא נפתח לאדם שום דברי תורה עד שעושה תשובה ומתנוצץ בו האור הזה, ואין לאדם שלימות עד שזה הדברי תורה שהוא מבין יכניס לחבירו:

הוזה, ויקרא אלהים לאור יום, ואיתא בגמ' (פסחים ב.) קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצוותא דיממא, היינו שהשי"ת הציב שהאור ימשיך אור יותר, שכל פעם יאיר יותר, ולחשך קרא לילה, שחשך הראשון ימשיך חשך יותר, והיינו כשמכניס ומשפיע הדברי תורה ללבות בני אדם, מצד זה ממשיך יותר אור, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ויקרא אלהים לאור יום זה אברהם אבינו, שאברהם אבינו למד דרכי השי"ת ודברי תורה לבני אדם וגייר גרים. ולחשך קרא לילה זה יצחק אבינו, שיצחק אבינו היה מדתו לצמצם בכל דבר להסתלק מכל ספק, ממה שלא ראה רצון השי"ת מפורש צמצם עצמו ולא רצה לקבל, רק השי"ת ינהג כרצונו, וזה הוא בחינת חשך^עג. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בזה עוסק השי"ת תמיד להבדיל בין האור ובין החשך בכל פעם יותר, וזה דכתיב (תהילים קמ״ה:ד׳) דור לדור ישבח מעשיך, שכל דור נעשה מלומד מהדור הראשון, שלא יתנהגו כמו שהדור הראשון התנהגו, ונקבע זאת בלבם מחמת הסבלנות שסבלו הדור הראשון, לזה נקבע בלב הדור הבא אחריהם שלא יעשו כמו שהם עשו, כדי שלא יצטרכו לסבול כמו שהדור הראשון סבלו. וזהו דור לדור ישבח מעשיך, מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), וכן וחכם באחור ישבחנה (משלי כ״ט:י״א) שכל דור מעמיק בדברי תורה יותר מהדור הראשון, כי הוא מלומד ונקבע בו כבר מדורות שעברו^עד: