Beit Yaakov on Torah, Bereshit 30/בית יעקב על התורה·בראשית ל׳

אויאמר אלהים יהי אור. כתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. שמים נקרא כח המחשבה וכסא נקרא הבטוחות. וביאור זה, שבמחשבה יש בטוחות להאדם שלא יהיה נוטה מרצונו יתברך, לפי שכל זמן שהדבר הוא במחשבתו, עדיין יש לו הבחירה לכבוש יצרו לבלי יוציא לפועל מחשבתו. גם כי האדם אינו נענש על המחשבה. והארץ הדום רגלי. היינו הפעולות שהם מאילנא דספיקא, כי כשהאדם יתחיל לפעול פעולותיו כבר הוא נכנס בספק, ואז יש מורא ופחד פן לא יכוון לרצונו יתברך. ובאמת מצד השי"ת אין שום חילוק, וגם בלבוש האחרון נמצא כבודו זהו רצונו, כי לא יעשה שום דבר בלתי רצונו, כי הוא המחיה ומהוה הכל. אבל בדעת האדם קיימא מלתא, ולפי היקף תפיסתו נדמה לו שהוא ערק מקמא מאריה, וזה הוא החטא. אבל כשהאדם מצמצם עצמו בהפעולות, לעשות כל מעשיו בדעת וחשבון, ויברר מדותיו, אז הוא מנשא גם את הלבוש האחרון שיאיר בו כבוד ה'. וזה נקרא הדום רגלי, היינו שגם הלבושים היותר רחוקים המכונים בשם רגלים, גם הם ינשאו, שיכוון בהם האדם לרצונו יתברך^קד:

בואל זה אביט אל עני ונכה רוח. היינו אל מי שמכיר שאין לו שום קנין, כי באם האדם מתגאה לומר שיש לו הויה וקנין בפני עצמו, כבר הוא נטרד מהדעת ונעתק מהשרש, וכדאיתא (במסכת תענית כב:) שבארץ ישראל אין מתפללין על רוב טובה. וזהו, מפני שבארץ ישראל מפורש התגלות הש"י כדאיתא (במסכת כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל וכו' ושם לא ישכח האדם את הבורא ב"ה בקבלתו הטובה לומר כחי ועוצם ידי, לכן אין מתפללים על רוב טובה. אבל בחוץ לארץ, שההסתרה גוברת, ויוכל האדם לשכוח מי הוא הנותן, לכן מתפללים על רוב טובה, יען כי תוכל להטריד את דעת האדם לומר כחי ועוצם ידי^קה. ומי שמכיר שאין לו מצדו כלום, לזה מביט השי"ת בפרט^קו, כי הבטה היא בפרט וביחוד כדאיתא (במסכת ב"מ קיח.) הבטה בהפקר קונה, ולא נזכר לשון ראיה, כי הבטה מורה שהוא מביט בפרט וביחוד לאיזה דבר, לא כן לשון ראיה. ולכן נבראו כל הברואים קודם האדם, כדי שהוא יעלה אותם ויחזירם לשרשם להיות פונים פנים בפנים אל המאציל ב"ה במה שהם נכללים בו, והוא מכיר לתת הכבוד לה' כי לו לבדו המלוכה, ומחזיר אליו כל כחות נפשו וקניניו:

גוזה הוא ענין שבת שאחר ששת ימי המעשה. שהאדם פועל בהם לקנות הטובות, ולמען לא יטריד דעתו במה שידמה ליקח הכל לעצמו, לכן נצטוינו על יום השבת, שבו ישבות האדם ממלאכה ויכיר כי לה' המלוכה^קז. וזה הוא מדת יעקב, לפי שהוא כלול מכל המדות, ולהיותו בלתי נוטה לצד מן הצדדים הוא מכוון לרצון השי"ת, ויוכל להחזיר כל כחותיו ועניניו אליו, ולבטל כל הויתו בפניו יתברך. ולכן כתיב בו (ישעיהו נ״ח:י״ד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ודרשו על זה (שבת קיח.) נחלה בלי מצרים, היינו בלי הפסק וגבול, כי תתחדש אליו ההשפעה בכל פעם^קח: