Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 21/בית יעקב על התורה·חיי שרה כ״א

אואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו וגו'. להבין הענין, שכאשר סיפר אליעזר לפני לבן ובתואל את דברי אברהם אבינו שינה את הלשון, דכתיב, וישבעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב "בארצו". וכן למה בספר יהושע (טז) נאמר וישב הכנעני בקרב אפרים, ובספר שופטים (א) נאמר וישב האשרי בקרב הכנעני. אכן, וישב הכנעני בקרב אפרים מורה, שאף שלא הורישו את הכנעני לגמרי, מ"מ היו מקיפים אותם ודחקום מכל עבריהם ומשלו עליהם. כי יש קליפה שהיא בפנימיות הפרי, כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון סט דף קט.) אית אילנא דטוב ורע דקליפין דאינון גרעינין אינון מלגיו רע ומוחא דקיק מלבר טב. וישב האשרי בקרב הכנעני מורה, שהכנענים היו מקיפים אותם ומשלו עליהם. וזה הוא שאמר אברהם אבינו לאליעזר, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, כי אם תקח משם אשה לבני, אזי תגרום ח"ו שאהיה יושב בקרבו, שהוא יקיף אותי וימשול עלי. כי כנעני מורה שהוא מקיף את הקדושה, כדאיתא בסתרי תורה (לך פ.) כנעני דאסחר גופא לדינין בישין, ומאחר שכל עסקי הוא להוציא וללקט מהם מדת החסד, שיהיה נתמעט וכלה מהם כפרי החג, שע"ז אנכי יושב בארצו, שיש לי מעט שייכות עמהם עוד יותר, לפזר ביניהם מדת החסד. והענין שכאן נאמר אלהי השמים ואלהי הארץ, ואח"ז נאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי וגו' ולקחת אשה לבני משם. כי שמים מרמזים על בהירות היותר גדול, שאין יכולים לסבול אף כגרעין חרדל מעוה"ז, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.)^קל. וזה היתה כוונת אברהם אבינו באמרו אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, שבראשית התקרבותו להשי"ת נתן בו השי"ת דעה שיתנהג בבחינת שמים לבד, לברר ולנקות את עצמו מכל חמדת עוה"ז כפי כל כחו, ולהסתלק מנגוע אליהם אף בקצהו, והשי"ת היה מסייע לו שיגמור לטוב. וכן כל אדם בתחלת התקרבותו להשי"ת, שעוד לבו אינו מזוכך, והוא מסובך עוד בחשקות עניני עוה"ז, אזי צריך לצמצם את עצמו בכל כחו ולהסתלק מהם לגמרי. ואמר לו לאליעזר שזה ה' אלהי השמים ישלח מלאכו לפניך, שתוכל להוציא את רבקה משם, כי להפרידה מהקליפה שבבית אביה שמורגלת בה עד עתה אי אפשר רק בבחינת שמים לבד, שתסתלק מכל נגיעה לחשקי עוה"ז:

בוהענין שמשה רבנו ע"ה אמר (דברים ל) לא בשמים היא. היינו כמו שאומר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה בספר מי השלוח (ח"א פרשת נצבים ד"ה לא) שכל זה הוא רק מעבר, קודם שיברר אדם את עצמו ועד שיבא לשלימות ד"ת, אזי צריך אדם לצמצם את עצמו בכל מאדו. אבל אחר שיבא אדם אל השלימות, אזי נאמר לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, מאחר שלבו נקי וזך אזי מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז^קלא. לזה כתיב אלהי השמים ואלהי הארץ, שמאחר שברא השי"ת את העוה"ז שמסתיר מעין אדם את הבהירות, משמע מזה שלא בחר הש"י בזה שיתנהג האדם בתמידות רק בבהירות לבד להסתלק מכל עניני עוה"ז, דא"כ למה ברא הש"י עוה"ז, כי בהירות לבד היה גם קודם שנברא העוה"ז. מאי משמע, שעיקר המכוון מהבריאה היה, שאם יתנהג האדם בפרישה להסתלק מתחלה מחמדת עוה"ז שלא יהיה לו שום נגיעה אליהם, ואז יוכל לראות אח"כ שמלא כבוד ה' אף בכל הארץ, ויוכל אז להתפשט אף בהנאות עוה"ז כפי חשק לבו^קלב, מאחר שרואה עתה שאין מקום פנוי מכבוד השי"ת. ולזה אמרו בירושלמי (שלהי קידושין) א"ר יוחנן עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל מהם, כי באמת נמצא בכל הנבראים כבוד שמים. ולזה כאשר בא אברהם אבינו ע"ה לימי הזקנה, ונשתלם בעבודת השי"ת, אמר, אלהי השמים ואלהי הארץ, שכעת אין אצלי שום נפקא מינה בין שמים לארץ, נהירין לי שבילי דארעא כשבילי דשמיא בלי שום הבדל כלל. ואח"ז נאמר אלהי השמים בלבד, היינו כמו שאצלי כאשר לקחני מבית אבי הייתי צריך לעבוד את השי"ת ברזא דאלהי שמים לבד, כן עתה צריכה בחינת זו העבודה מאלהי השמים לבד. כי אצל רבקה שעתה הוא ראשית התקרבותה להשי"ת, ולהוציא אמן של כל ישראל מבין הקליפה, צריכים לעבודה גדולה מרזא דאלהי השמים לבד^קלג. וכן מרמז זה על תחלת הפרשה שמדבר בקנין מערת המכפלה, שאאע"ה היה חפץ להוציא בלעם מפיהם מקום קדוש מבין קליפת בני חת, היה צריך גם אז לעבודות גדולות, וע"ז אמרו במדרש רבה (חיי נח) שנאמר עשרה פעמים בני חת בפרשה, שכל המברר מקחו של צדיק כאלו קיים עשרת הדברות: