Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 25/בית יעקב על התורה·חיי שרה כ״ה

אואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. הענין בזה, כענין דאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון י כד:) האי אבנא היינו מלכות שמים זמנין דאזעיר גרמיה ולא נשאר אלא נקודה חדא וזמנין דמלאת כל ארעא. והוא כענין דאיתא גם בש"ס (גיטין סח:) וזה היה חלקי מכל עמלי חד אמר מקלו וחד אמר מקידו. והוא כי למקל יש לו שלשה שמות. מקל. מטה. משענת. כמו שיש לחיות אדם שלש בחינות נפש. רוח. ונשמה. נפש, היינו סור מרע, והוא בחינת מקל, שהאדם מסגף עצמו וסר מכל תאות עוה"ז. רוח, מורה שיש לו כח קדושה להטות את עצמו אף לעשות טוב, והוא בחינת מטה שלא זה שסר מרע בשב ואל תעשה, אך אף זה, שמטה לזכות לעשות טוב קום ועשה. נשמה, היא בבחינת משענת, שיודעה ומכירה את בוראה ואין לה שום סמיכה ומשען על מעשיה הטובים רק על השי"ת לבדו. וכשיהיה אדם בזו המדרגה הוא בבחינת טהרה^קמב. כי ענין טומאה הוא מי שנראה לו שאבדה תקותו, כדכתיב (יחזקאל ל״ז:י״א) הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו. ולזה הוא טומאת מת הגדולה שבטומאות, מפני שאין לך מי שנראה לו שאבדה תקותו כמו המת^קמג. ועיקר דחיית היצה"ר והמקטרגים הוא בבחינת מקל לסור מרע, כי בבחינת עשה טוב יש גם לאומות אחיזה, שגם הם עושים טוב לפעמים, מה שאין כן בסור מרע אין להם אחיזה שאין בכחם לצמצם את עצמם בהנאות וחמדות עוה"ז^קמד. וע"ז מרמז הפלוגתא שבש"ס (שם) חד אמר שנשאר לו מקלו, שהוא מרמז על סור מרע, שהאדם יצמצם את עצמו בכל כחו למסור כל רצונותיו להשי"ת, שהוא מכוון למאמר התיקונים, האי אבנא זמנין דאזעיר גרמיה ולא נשאר אלא נקודה חדא. וחד אמר שנשאר לו מקידו, שהיא כלי לשאוב בה מים, והוא ההיפך מבחינת מקל, כי מקידה מרמז על שנשאר בו כל התשוקות להתפשט את עצמו בכח הקדושה שבו ולמלאת כל ארעא. ואף שאלו השתי בחינות הם שני הפכים, שאני בשלמה המלך ע"ה שכל כוונתו בהם היה להשי"ת, לזה הם ענין אחד^קמה:

בועל זה מרמז מה דכתיב וה' ברך את אברהם בכל. היינו שהיה בו השפעת קדושה עד שהיה בו כח להתפשט בכל. וזה הוא ברכה דקוב"ה, כי ברכה דקוב"ה שלום (עוקצין ג, יב). ולזה נקרא השי"ת כל מפני שיש בו כל השלימות, ואף ברכת כהנים נכללה בזו הברכה^קמו. ולזה נקרא עיר ציון כל, כדכתיב (תהלים נ) מציון מכלל יופי. וכדכתיב (עקב ח) לא תחסר כל בה, מפני שציון הוא הכלל מכל העולם, וכל הצמחים וגידי הארץ הם מיסוד ציון, שמשם הושתת העולם, כדאיתא בש"ס (יומא נד:) ובמדרש (קהלת ב). ובזו הברכה נתברך אאע"ה מפני שהיה מנושא על כל הנאות עוה"ז כדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, שזה מרמז על שהיה מנושא מכל הנאות עוה"ז, ולא היה לו שום נגיעה אליהם^קמז, אכן כאשר ירד מעט ממדרגתו אזי נולד ממנו ישמעאל^קמח. והענין שאצל אברהם נאמר בכל וביצחק נאמר מכל וביעקב נאמר כל. הענין בזה, דהנה בכ"ל עולה בגימטריא ב"ן, וכיון שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה להתפשט מדת החסד בעולם למלאות כל ארעא, וע"ז רומז תיבת בכל שהוא בגימטריא ב"ן (שער הפסוקים פרשת חיי ד"ה ויתן לי) והוא השם הוי"ה במילוי ההי"ן, שמזה השם הוא כל ההתפשטות, כי אות ה' מורה על התפשטות ביותר, שיש בה שלשה קוין, התפשטות לרוח דרומי ומזרחי ונקודה בגוה, שממנה מתפשטים הצדדים. ויצחק אבינו היה בהיפך מזה, שבעת שנראה שהיה לו ירידת המדרגה אזי היה בו בחינת כל, כמו שכתוב בעת שברך את יעקב בלי דעת (תולדות כז) ואכל מכל, אכן שלא היה לו רק מכל ולא כל, מפני שכח הראות ניטל ממנו, כדכתיב (שם) ותכהין עיניו. אך יעקב אע"ה היה בתמידות בזו המדרגה, לזה כתיב בו (וישלח לג) וכי יש לי כל, שהשי"ת אחזו תמיד בימינו, הן בעת שהיה בעלית הדרגין והן בעת שהיה בירידת הדרגין, וכדכתיב (ויחי מח) האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה^קמט, ולכן לא היה במטתו שום פסולת ומטתו היתה שלמה ועיין בענין דלקמן^קנ: