Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 6/בית יעקב על התורה·חיי שרה ו׳

אויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. גמלתהו טוב ולא רע וגו' דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם וגו' (משלי ל״א:ט״ו-ט״ז). בתנחומא (חיי) דרשו כל הפרשה הזה שמדבר בשרה, שאברהם אבינו היה מקונן עליה אשת חיל מי ימצא, בטח בה לב בעלה, אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את. גמלתהו טוב ולא רע דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל, שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה וכו'. הענין בזה, כי אשה מרמז על הכלי שמושך את הנפש לעוה"ז, והוא הגוף, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכד:) ובתקוני הזהר (תיקון ע' קלד.) שהגוף נקרא אשה. והוא מפני שהוא מקבל, וכענין דאיתא בזוה"ק (שמות ב.) איש וביתו באו מאן דמקבל מאחרא איהו ביתא דיליה. חיל, מורה על דבר שהוא בהתחזקות וכח גדול, וזה הכח נמצא בישראל, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין לא.), הגם שאף מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר גמולו מהשי"ת, כמו שנאמר (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד, אכן מי שמצווה ועושה הוא בגודל התחזקות יותר:

במי ימצא. היינו כדאיתא בזוה"ק (תזריע מב:) מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים. והוא, כי בעוה"ז שולט אילנא דספיקא, והויית ישראל וקיומם בדורות הללו הוא מאתר עלאה, ממה שהשי"ת בחר אותם לחלקו וגורלו אף בלי דעת, כי אבותינו הקדושים אף שהיו להם נסיונות ובירורים גדולים כמו מצות מילה ונסיון העקידה, אמנם הם היו בבחינת לפני כדכתיב בהו (ויחי מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיה להם בהירות הדעת^מט. ובדורות הללו נתמעטה הדעת, ופעולות אדם הם בלא דעת, כדוגמת פעולת אדם בשעה שהוא ישן שאין בו אז שום דעת להבין מצדו מה פעל עשה. וכענין שקרה לאאע"ה שיצא הגה מפיו ואמר (לך טו) במה אדע כי אירשנה, שזה נראה כמו שרצה שיהיה לו בטוחות בידו וברשותו, וזה אינו מבורר, כי עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה מפורשת דלית ליה מגרמיה כלום, רק השי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל, אבל מה שנראה לאדם שיש לו בידו זאת, ע"ז נאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שנראה לה שיש לה הויה בפני עצמה לא תחובר להשי"ת^נ. רק עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה שאין לו מצד עצמו כלל, וכדאיתא בש"ס (ברכות ד.) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שראה דהמע"ה מפורש שאין לו כלום בידו רק כפי שיחפוץ השי"ת כן יקום^נא. וזה הוא, אשר ימצא אתכם באחרית הימים (ויחי מח), שהשי"ת בוחן את ישראל במעמקי הלב עד הטיפה האחרונה, ויברר אותם לעתיד, שכל פעולותיהם שפעלו היו מצווים ועושים, לכן בחר בהם השי"ת לגורלו וחלקו^נב. ואף שגם באומות נמצא איזה מצות שהם מצווים ועושים, אכן לא כבני ישראל המה, כי ישראל עשו כל פעולותיהם כמצות השי"ת עליהם, והיה להם הכרה מפורשת שאין להם שום כח בפני עצמם:

גורחוק מפנינים מכרה. איתא בזוה"ק (תזריע מב:) מכרה מקחה מבעי ליה, אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו ולא שלמין בהדה היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין וכו' וכדין כלהו רחיקין מאלין. פנינים עלאין קדישין דלא יהא לו חולקא בהו הה"ד ורחוק מפנינים מכרה. והענין בזה, שאם יחסיר האדם ח"ו אחת ממצות השי"ת, אל יאמר שישלים החסרון בעשותו שאר מצות, לא כן, כי כל ימי חייו לא יגיע עוד להשלים זאת רק יהיה חסר ממנה לעולם:

דבטח בה לב בעלה. אימתי בשעה שאמר אמרי נא אחותי את. הענין בזה, דהנה עסק אברהם אבינו ע"ה היה לברר את עצמו תמיד מצדו, שזה הוא בבחינת אשה יראת ה', כמו שקנין קורבה מאשה לאיש באה ע"י קנין האדם, ואם ירצה יוכל להפרד מזו הקורבה, וכן הוא הקדושה הבאה לאדם מקניניו יוכל גם להפסידה ח"ו, וכאשר ירד אברהם מצרימה ששם ההסתר מתגבר מאד, עד שלא יספיק לאדם זו הקדושה שבירר את עצמו בדעת וחשבון, מפני ששם נטרד דעת האדם, לזה אמר לשרה, אמרי נא אחותי את, ואמרו על זה בזוה"ק (לך פא:) כמד"א אמור לחכמה אחותי את, והוא תפלה שהתפלל להשי"ת שיהיה לו סייעתא מקדושת התולדה מאהבת השי"ת לישראל בשורש, שזו הקדושה הוא בבחינת קרובת אחות שאי אפשר לאדם להפרד מזו הקורבה. ובמקום שאין בכח דעת אדם לברר את עצמו מצדו אזי מאיר לו השי"ת הקדושה שיש בו מהתולדה, וכענין דכתיב (האזינו לב) אביך קנך, אביך מורה על הקדושה שהשי"ת נותן באדם מתולדה. קנך מורה על הקדושה שאדם קונה מפעולותיו^נג:

הושלל לא יחסר. שלל מורה על דבר שנקבץ מזולתו, היינו כל הספיקות והטרדות שאדם נכנס בהם בהכרח, ומדבר באאע"ה שירד למצרים, יסוד הטרדות והספיקות, שזה היה שלא לרצון לו, מפני שמצדו היה חפץ לעבוד את השי"ת בבהירות הדעת, ולא כן במצרים ששם לא יספיק זו העבודה. ע"ז נאמר ושלל לא יחסר, שבדברי תורה יש לאדם מבטח עוז וגודל תקיפות עד אין שיעור, שאף אם לא הספיק לו קדושת קניניו, אכן ביקש מהשי"ת שיסייע לו בהקדושה שיש לו מהשורש. וכן מדבר הכתוב הזה באבימלך בשעה שלקח את שרה, אז נתרבה שללו של אאע"ה, כי כן הוא דרך הסטרא דקדושה, שאם תלקח למקום אחר מלקטת משם כל הטובות^נד, וסימן לדבר ארון הקודש בשעה שנשבה בין הפלשתים, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים ושליטו ביה לרע לון:

וגמלתהו טוב ולא רע. גמלתהו טוב היינו מדות טובות שמוטבעים באדם מהתולדה, היה מרחיב ומגדיל אותם, וע"ז מורה אות ג' שהוא פסיעה לבר כדאיתא בזוה"ק. אבל לא רע, כי הרע שנמצא באדם היה מעמיק ומדחה ולא נתן מקום להתפשט:

זדרשה צמר ופשתים. שהיתה מבדלת בין צמר לפשתים, בין יצחק לישמעאל, במה שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. צמר מרמז על ישראל שמצמצמים את עצמם בעוה"ז שלא לקבל טובה בשלימות, רק הפירות ולא עיקר הקרן, וכמו שהזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ז:כ״ו-כ״ז) כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך. היינו שלא להחזיק בטובה, רק מה שמוכרח להחזיק על ידה כח החיים בעוה"ז. כי צמר הוא רק לבוש, גם חלב אינו עיקר הקרן, כי עיקר הקרן מניחים ישראל לעצמם לעתיד. ופשתים מורה על גוף הקרן שמכחיש בגוף הקרקע, כדאיתא בש"ס (ב"מ קט.) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרע^נה פשתים מפני שפשתן מכחיש גוף הקרקע לשבע שנים. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (קדושים פז.) ובלקוטי תורה מהאר"י הק' (ספר הלקוטים פרשת בראשית עניין קין והבל) ובתנחומא (בראשית ט) שהקרבן שהקריב קין היה זרע פשתן, מפני שהיה רוצה לקבל כל הטובות בעוה"ז, כענין שנאמר (ואתחנן ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והבל הקריב צמר ולא פשתים, שקיבל רק הפירות והקרן הניח לעתיד, כענין שנאמר בישראל (שם) שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וגו' לאלף דור:

חותעש בחפץ כפיה. היינו שעשתה כל הענינים בחשק ובזריזות לא בעצבות:

טהיתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ממרחק היינו מאתר דלא אתיידע:

יותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. היינו שאף ממקום הנראה כחשך ולילה, אף משם קנתה ליתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כענין שנאמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה:

יאזממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. שדה מורה על התפשטות, והוא שישראל מצמצמים את עצמם לכבוד שמים, ועיקר מחשבתם וזממם הוא שיהיה בהם אח"ז כח קדושה להתפשט הטובהנה, וכענין דכתיב באאע"ה (וירא יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו' כי זה הוא באמת רצון השי"ת להיטיב לבריותיו, ואף במצות השי"ת הוא וחי בהם ולא שימות בהם, וזה הוא ברזא דשבת שמא דקב"ה^נו, שהוא שבת ומנוחה, להחיות ולהיטיב לבריותיו. ולזה מתה שרה אחר העקידה, והוא כענין דאיתא בש"ס (נדה לא.) שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אמו רוצה שלא יהיה לבן כל כך צמצומים, אך שאף בעוה"ז יטעימו אותו מפרי מעשיו. ואביו הוא בהסכם שאף אם לא יטעימו אותו בימי עלומיו רק בסוף ימיו. והשי"ת משגיח לעיקר הטובה שישאר לו לעולם שכולו ארוך. אכן אם הטובה מעוה"ז לא תתנגד לטובת העתיד, אזי חפץ גם השי"ת להשפיע לאדם טובה אף גם בעוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב:) בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי ויתיר בעלמא דאתי וכו'. ואור אימא נקרא אור פנימי, ואור אבא נקרא אור מקיף, נגד אור אימא^נז. ואור השי"ת הוא אור מקיף, עד שאף אור אבא הוא לעומת זה האור רק אור פנימי, ועיקר חיות האדם בעוה"ז הוא מאור פנימי מהטובה שאדם מרגיש בה. אמנם לפעמים יוכל אדם להתקיים אף מאור מקיף שסוכך עליו כצל על ראשו, כמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה בשעה שהעלה אותו אאע"ה על העקדה שאז נסתלק ממנו כל האור פנימי שלו ושל אברהם אביו, רק כל החיים שהיה להם אח"ז היה, ממאמר השי"ת, אל תשלח ידך אל הנער^נח, שזה הוא ברזא דאור מקיף, שהשי"ת חפץ שיהיה עוד בחיים, אבל שרה מתה ופרחה נשמתה מפני שנסתלק ממנה אף אור מקיף שלה:

יבובתנחומא דרשו זה הכתוב על שקנה אאע"ה מערת המכפלה מיד עפרון, ולא דיבר מקנינה עד אחר מיתת שרה, בכדי שלא ירגישו גודל היקרות שנמצא בה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכא.) בגין דלא ישגחון עליה. ואל יעלה על לב אדם שאאע"ה הונה לעפרון בקניית שדה המכפלה, כי באמת לא היה לעפרון קנין בגודל היקרות שבה, מפני שאין קנין לאדם בדבר אך כפי שיש לו בה תפיסה ונותן דעתו ושמירתו עליה, וכדאיתא במס' אבות (פ"ב מ"ח) מרבה נכסים מרבה דאגה, שזה מורה שכפי דאגת אדם ויגיעתו על דבר כן ירבה אחוזת קנינו. וכמו שמובא פסק דין בהגהת אשר"י בש"ס בבא מציעא (פרק שני) במעשה שאירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה"ר אליעזר ממיץ, כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם, כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, והודה לו ר"ת. הרי לך שאין קנין לאדם בדבר רק כפי תפיסת דעתו בה וכפי השמירה שנותן עליה^נט. אכן, מי שיש לו הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומברך על כל דבר להשי"ת, בהכרתו שמאת השי"ת נשפע לו הטובה, לזה יש לו קנין בהדבר אף למעלה מתפיסת שכלו במקום שאין דעתו מגיע שם. וכדאיתא בתנחומא (נשא יח) יברכך ה' וישמרך, עם הברכה שמירה, מלך בשר ודם יש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו עלה ובא אצלו, נתן לו מאה לטרין של זהב טענו יצא לדרך, נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו המלך וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול המלך לשמרו מן הלסטים, לפיכך כתיב, יברכך ה' וישמרך. היינו שאדם שיש לו הכרה שכל השפעת טובה הם רק להשי"ת בלבד, ומצדו אין לו כלל, עי"ז יזכה לברכת השי"ת, שבהשפעתה נמצא גם שמירה למעלה מדעת אדם^ס. אבל לעפרון, שלא היה לו זו ההכרה, לא היה לו קנין בהטובה וגודל היקרות שנמצא בשדה המכפלה, מאחר שלא היה לו שום תפיסה בזה, ובעיניו היה נראה כשדה אחרת בלי שום חילוק ביניהם. אכן בעד זה הקנין מועט שהיה לו כפי תפיסת דעתו, שילם לו אאע"ה אגר שלים, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. וכן כשקנה דהמע"ה את הגורן מארונה היבוסי לבנות שם מקדש ה', היה צריך גם הוא לתת לו כסף מלא, כמו שנאמר (דה"י א כא) כי קנה אקנה בכסף מלא^סא. וזה הוא הטעם שמתחלה כתיב עפרון בוא"ו ואח"ז כשמכר את שדה המכפלה כתיב עפרן חסר וא"ו. כי אות וא"ו מורה על חיבור, ומתחלה שהיה שקול בדעתו אם למכור או לאו, והיה לו עוד מעט מזו ההכרה שלה' הארץ, אז לא היה כח באברהם אבינו להוציא אותה מתחת ידו. אבל אחר זה שעזב את שדה המכפלה, וחמד לממון הרב שנתן לו אאע"ה, אז נחסר ממנו הוא"ו, מפני שלא היה לו עוד שום חיבור להשי"ת, ויקם השדה למקנה לאברהם, בלי שום ערעור: