Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 14/בית יעקב על התורה·לך לך י״ד

אויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'. ר' ברכיה פתח (תהילים מ״ה:י״א-י״ב) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם (לך רבה לט). שמעי בת, היינו שהשי"ת מעורר את לב האדם שיסתכל בנפשו להנקודה שנתן בו השי"ת, וזו הנקודה נקראת בת, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פה.) בת היתה לו לאברהם אבינו דא שכינתא ודא הוא בת. וזה הוא שנאמר בו (יומא כח:) שאצטגנינות יתירה היה בו, כי בת הוא מלשון בת עין, שהיא הנקודה האמצעית שבעין. וכן אמרו עליו (אבות דר"נ לג) ששתי כליותיו היו נובעות חכמה, והוא שהסתכל בתמידות להנקודה האמצעית שנתן בו השי"ת. ומזהיר הכתוב לכל אחד ואחד, שישמע להבת, שמרמז על הנקודה האמצעית שבוערת בקרבו ומעוררת אותו לעבוד את השי"ת, כמו שעשה אאע"ה שמעצמו התעורר לקים כל מצות ה' ואפילו עירובי תבשילין, כדאיתא בש"ס (יומא כח:) ובמדרש (תנחומא לך). אכן שלפי ראות העין נראה שזאת הנקודה יוצאה בגוף האדם להיפך^פח, וכדאיתא במדרש (תולדות סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שופך דמים הוא כעשו, לזה אמר והטי אזנך, היינו שאם יטה אזנו בכח, שכן הטיה הוא מלשון פעולה בכח עצום, ואם יטה אזנו ויכוף עצמו יראה בחוש מפורש שרק הלבוש הוא נראה להיפך ובאמת טובה היא, כי לא ברא השי"ת דבר בחנם, ואם האדם יטה אזנו לזאת הנקודה יַרְאֶה לו השי"ת שהנקודה הזאת טובה היא. ואח"ז אומר עוד שם במדרש, אמר הקב"ה לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום, והוא כי השי"ת נתן כח הטוב בכל הברואים, אכן שאין להם מבינות מה חפץ השי"ת בזה. ולצורת אדם מטעים השי"ת מה יעסוק עמהם ומבינם כל זאת. וזה הוא כוונת הכתוב ויתאו המלך יפיך, שהשי"ת יראה להאדם העומק הצפון בו ויבינו מה רוצה בזה העסק, וזהו נקרא יופי ותפארת, וזה הוא ליפותך בעולם, כי בזו הפרשה הראה השי"ת לאברהם אבינו ע"ה כל עשרת הדברות, וכדאיתא בזוה"ק (לך פח:) בזו הפרשה, אחר הדברים האלה אלין פתגמי אורייתא דכתיב את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו' מה להלן פתגמי אורייתא אוף הכא פתגמי אורייתא. והענין בזה, כי פרשת יתרו הוא שבע עשרה למנין הפרשיות, תפארת שבתפארת, נאמרו שם עשרת הדברות. ופרשת ואתחנן הוא תפארת שבמלכות, לכן נשנו שם עשרת הדברות, ופרשתנו היא שלישית למנין כנגד תפארת לכן נרמז גם בה עשרת הדברות. והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ואיתא בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה בגין דאורי וגלי מה דהוה סתים בקדמיתא דלא אתיידע לזה בכל מקום שהוא נגד ספירה שלישית נרמזו בהם דברי תורה, כי בכל מקום שנמצא שני הפכיים שם יתראה כבוד מלכות השי"ת בעולם שה' אחד הוא שמחברם ומאחדם^פט, ומדת תפארת הוא המכריע בין חסד לגבורה^צ. ובפרשת בראשית נכתב ענין אדם הראשון, ובפ' נח נכתב ענינו של נח. ובזו הפרשה מדבר באאע"ה שהתחיל להכיר את השי"ת, מזה שהבין שאין העולם מתנהג בדרך הטבע, משמע מזה שנמצא בורא שברא כל העולם ומושל בכל ומנהיגם כרצונו. וזה הוא גם כן דאיתא בש"ס (שבת פח.) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי וכו' שעיקר הד"ת הם בספירה שלישית:

ב[א] לך לך הוא כנגד (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שיציאת מצרים היתה שלא יהיו ישראל משוקעים עוד בשום דבר, שכן נמצא לפעמים שהאדם משוקע בהנאות ותאות קטנות ואין בכחו להפרד מהם, מפני שנראה לו שהם חייו, וכן היו ישראל משוקעים במצרים^צא. וכענין דאיתא (מכילתא יתרו) שלא היה עבד יכול לברוח ממצרים, והוא מפני שהיה נדמה לו שטוב לו לעבוד את מצרים מלהיות שר במקום אחר^צב. וכן נמצא לפעמים שאדם משוקע בשכל ודעה אחת ולא יוכל לזוז ממנה, וזה היה עיקר גלות מצרים, שהיה להם נייחא מזה שהם עבדים, והיה נדמה להם שמעולם הם עבדים, וזהו שנאמר אשר הוצאתיך מבית עבדים. ואכן אין השי"ת חפץ בזה שהאדם יהיה כפוף תחת דעה אחת ויתעקש בה לבל יזוז ממנה, אבל בזה חפץ השי"ת שהאדם יהיה נכון בכל רגע להמשך רק אחר רצון השי"ת^צג. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (ויקהל רטז:) שאומרים שמונה פעמים אמת בגאולה ואז יכול האדם להתפלל להשי"ת, והוא שכל זמן שהאדם הוא עבד, על זה כתיב (אמור כא) ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אך אחר שנגאלו ישראל ממצרים ונעשו בני חורין אזי הם יכולים להתפלל להשי"ת, כי מאחר שהוציאם הקב"ה ממצרים שוב לא יכנסו שם, וכדכתיב (בשלח יד) לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ונגד זה אמר הש"י לאברהם לך לך מארצך וממולדתך, היינו שיצא מההרגל שלו וימשך בתמידות רק אחר רצון השי"ת:

גואל הארץ אשר אראך הוא ג"כ מכוון נגד מאמר אנכי. שכן מרמז תיבת אנכי ולא כתיב אני, ועיין בפרשת יתרו^צד, שהענין מה שנאמר אנכי לרמז בזה שכל השגת האדם הוא רק בדרך דמיון, אבל מקום כבודו ליכא מאן דידע, ואין בכח שום בריה להשיג כבודו יתברך שהוא אין סוף ואין תכלית, וזה הוא אל הארץ אשר אראך, שהשי"ת אמר לאברהם, שעד היכן שישיג בכח שכלו להכיר כבודו יתברך יוכל להראות לו עוד יותר ויותר עד אין סוף:

ד[ב] ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, הוא נגד לא יהיה לך וגו'. והוא שכל זמן שדבוק האדם בהשי"ת, אז אין מקום להזהירו שלא יסור מאחרי השי"ת, מאחר שהאדם רואה אז שאין שום כח בעולם מבלעדי השי"ת ולמי יפנה אם לא להשי"ת, שכן במלאכי מעלה שאין שום הסתרה מצוי בהם, לזה לא היה להם טענה שתנתן להם התורה. וכדאיתא בש"ס (שבת פח:) שמתחלה טענו המלאכים שתנתן להם הד"ת, ואחר שהשיב להם משה רבינו ע"ה כלום למצרים ירדתם כלום יצה"ר מצוי ביניכם אז שתקו ולא ענו עוד, כי השי"ת לא יתן ד"ת לאדם אך אם יחסרו לו, אבל אם לא יחסרו לו אזי לא יתנם השי"ת, וכמו שמצינו בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יד) והובא בתנחומא (וילך) אמר אליהו פעם אחת מצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג כנגדי, ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין, ואמר לי רבי יש לי דברים שאני משיבו, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. ואמרתי לו בני מה מלאכתך, ואמר לי ציד אני, ואמרתי לו בני מי למדך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים, ואמר לי רבי בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים. היינו מחמת שהיה דחוק לפרנסה היה בו דעת להמציא לעצמו סבה להפרנסה. וכן אם יצרך אדם לד"ת ויבקש אחריהם ויחפשם כמטמונים אזי יבוא עליהם, וכדכתיב (משלי ב׳:ד׳) אם תבקשנה ככסף וגו', וזה ודאי אדם גדול היה שנתגלה לו אליהו זכור לטוב, אכן הודיעו שצריך לבקש ולחפש אחרי הדברי תורה לא כאדם שרוצה להרויח הון רב היינו מותרות, רק שיראה חסרונו, שבלא דברי תורה חסר חיים, וזהו שאמר לו שיבקשם כפרנסתו אז ימצא לך^צה. ולזה כל הימים שהיה אברהם אבינו ע"ה בארץ ישראל ששם אין התגברות ההסתר כ"כ, וכדאיתא בש"ס כתובות (קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אז לא היה מקום שיחול המאמר לא יהיה לך אלהים אחרים. אכן כאשר ירד למצרים מקום הסתר ושכחה מצויה שם, שהוא כגוונא דעבודה זרה, ואאע"ה התגבר בגודל קדושתו שלא יפול שמה להשתקע, וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) דסליק ולא נחית, אז הבין את המאמר לא יהיה לך:

הופרשת הפרד נא מעלי הוא ג"כ מכוון להמאמר לא יהיה לך. והוא כי על הגוון עשה לוט כמעשה אאע"ה. אכן הכתוב מעיד שלא נשא אותם הארץ לשבת יחדו. והוא כי ארץ רומז על הלב כידוע^צו, ובעומק הלב היה ניכר החילוק וההבדל שבין אברהם אבינו לבין לוט. שעומק לב אאע"ה היה מלא חכמה ויראה ודעת לעבוד את ה', ובעומק לבו של לוט לא היה שום עבודה ויראה, שכן נולדו ממנו אומות ישראל סובלים מהם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צו:) עמון ומואב שבבי בישי דירושלים הוו^צז:

ו[ג] וזה שהלך להציל את לוט הוא כנגד לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. שם מורה על דוגמא שמראה האדם מעין עסקיו מה המה. והענין הוא שאף שלא היה בעומק לבו של לוט שום יראה מ"מ הלך אברהם אבינו להצילו, מפני שהיה לו הארה מהשי"ת שזה שהוא נאה על לבושו, משמע מזה שיצמח ממנו איזה טובה, וכן הוה שנולדו ממנו שתי פרידות טובות נעמה העמונית ורות המואביה. וזה הוא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שם מורה על הדוגמא שממנה ניכר פנימיות לב האדם מה הוא, ואף שאין בו רק שם ה', היינו שטוב הוא רק על הגוון ולבו בל עמו, עכ"ז לא תשא זאת לשוא ח"ו:

זופרשת הפרד נא מעלי ג"כ מכוון נגד זה המאמר. והוא, כי אברהם לימד את לוט מה שלמד מאת השי"ת, ולוט הלך בדרכי אברהם, אכן שהיה רק לפנים ולא מלבו, לכן נפרד ממנו, כי לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו. ארץ מורה על הלב, ובלבבם לא הושוו אברהם ולוט יחד. ומתחלה למד אותו אברהם אבינו ד"ת שהיה בו, וכדאיתא (לך רבה מא) שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם ולפנים עשה כמעשהו, עד שהאיר לו השי"ת שלא ישא את שם ה' לשוא, היינו שלא ילמד ללוט מעתה הד"ת שנקראים שם ה' ולא ידבר אותם על לב שאינו שומע ולשוא ישחית דבריו הנעימים^צח. לכן אמר לו הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה, אם מעצמך תלך לשמאל אלך לימין, ואם תלך אתה הימין אז אלכה אני עוד יותר הימין ואשמאיל אותך בעל כרחך, שתהיה אתה תמיד בשמאל ואני אהיה תמיד בימין וכדאיתא במדרש (לך רבה מא):

ח[ד] הרימותי ידי אל ה' וכו' הוא נגד שבת. והוא שבדבר שיסופק לאדם ותצרך להתברר, העצה בזה שיסלק האדם כל נגיעותיו, וכאן היה אברהם אבינו מסופק אם לילך ולהציל את לוט ואם יחדל, כי הדבר היה נוטה לכאן ולכאן, שנולדו ממנו רות המואביה ונעמה העמונית, וכנגד יצאו ממנו שבבי בישי דירושלים, והיה צריך הדבר להתברר, ואף שבאמת היה כוונת אברהם להציל רק השתי פרידות טובות, מ"מ היה צריך בירור אולי נמצא בו איזה נגיעה ללוט, לכן היה מסלק כל הנגיעה בזו הפעולה^צט. וכן כשכבש יהושע את יריחו בשבת והיה צריך בירור לזה, החרימה שלא יהיה ממנה שום הנאה, כדכתיב (יהושע ו). וזאת נקרא שבת, שכן שבת מברר את כל מעשי אדם שבששת ימי חול שהם לשמים^ק:

טואף פרשת ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון הוא נגד שבת. והוא, כי כהן היינו עובד ה', ומפני שהיה מכיר את אברהם אבינו לצדיק, לא הבין למה זה מסר את נפשו להציל את לוט שנולדו ממנו שבבי בישי דירושלים, לזה היה כהן עובד עבודה זו תפלה להשי"ת, שיאיר עיניו להבין הדבר על בוריו. וזה הוא ג"כ הענין דאיתא במדרש (וירא רבה נו) שם קרא את שם ירושלים שלם ואברהם יראה, שם קראה שלם, היינו שלא רצה להיות במחלוקת על השי"ת ולהיות עם דור הפלגה באגודה אחת, ואף שנראה שהיה שלום בינם, אכן בהצותם על ה' על ידי אגודתם, ממילא אין לך מחלוקת גדולה מזה שרצו להבדל מעם השי"ת שכל השלום שלו^קא, לכן קרא את שם העיר שלם. ואברהם אבינו קרא אותה יראה, והוא שהראה לכל שאין שום מקום פנוי שלא יצמח משם כבוד שמים, וכענין דאיתא בהאר"י הקדוש (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקם) שדור הפלגה נתגלגלו בדור המדבר, ומפני שבבנין המגדל חטאו בחומר ולבנים, לכן היה משפטם לעבוד את מצרים עבודת פרך בחומר ולבנים, ולכן קרא את שם המקום יראה. וזה הוא ג"כ שאמר לו השי"ת (לך יב) ונברכו בך כל משפחות האדמה, מלשון המבריך את הגפן, שהדורות שנתפשטו ביותר יהיו נברכים ונשתלים בך ויתפשטו בקדושה^קב. ולזה קרא אברהם אבינו את שם ה' (וירא כא) אל עולם, שהראה כבודו יתברך אף בההעלם, וכענין דאיתא במדרש (קהלת רבה ג) שעולם הוא מלשון העלם. ושֵם לא היה יכול לראות זאת שאף באלו המקומות נמצא כבוד שמים, לכן קרא בשם ה' אל עליון, שהיה למעלה מתפיסתו פעולת אברהם אבינו שמסר נפשו להציל את לוט ורצה להבין זאת. ובאמת היה אברהם אבינו עצמו מסופק בזה, אם לרדוף אחר המלכים להציל את לוט אם לאו, וכדכתיב (לך יד) ויחלק עליהם לילה, שהיה חושך והסתר וספק לו עצמו מה לעשות, עד שהאיר ה' את עיניו שירדוף אחריהם ויציל את לוט מפני השתי פרידות טובות שיצאו ממנו^קג. ולכן בזו הפעולה קרא אברהם עצמו את שם ה' אל עליון, להורות שהיה למעלה מתפיסת שכלו איך הוא הכבוד שמים בזו הפעולה. אף שאברהם גילה בעולם שיקרא הש"י אל עולם, כמ"ש (וירא כא) ויקרא שם בשם ה' אל עולם, אכן בענין הזה קרא את השי"ת אל עליון כנ"ל^קד. וזה הוא ענין שבת דכתיב בה, ולזמר לשמך עליון, שהוא למעלה מהשגת האדם. וזה הוא שהקדים שם את ברכת אברהם לברכת השי"ת, מפני שבא על העומק הזה ע"י אברהם, ומכאן זכה אברהם לכהונה משם בן נח וכדאיתא בש"ס (נדרים לב:)^קה:

י[ה] קחה לי עגלה משלשת הוא כנגד כיבוד אב ואם. שלזה נסמכה כיבוד אב ואם לשבת, להורות לנו שאם יחטא האדם בבירורי מעשי ידיו שזה נקרא שבת, תשובתו בצדו לקיים כיבוד אב ואם, שיתקן האדם החסרון שנטבע בו מיום הולדו משורש אב ואם, ובמה יתקן זאת, בעבודה אשר יעבוד ירגיש טעם אף בעומק הזה. וע"ז מרמזין עבודות הקרבנות, שיקדיש אדם כל מעשיו להשי"ת ואח"כ יזכה בהם משלחן גבוה^קו. וזה הוא כיבוד אב ואם, כדאיתא בזוה"ק (יתרו צ.) אביך דא קוב"ה ואמך דא כנסת ישראל. אב הוא חכמה, שידע האדם ויבין בכל מעשיו קודם עשותן בכל אשר יפנה ישכיל, שאף כי יתראה לו שטובים הם עכ"ז יהיה מתון בהם לבררם מתחלה בבירורים גדולים, כדאיתא בזוה"ק קדושים (פב.) איש אמו ואביו תיראו אבא איהו חכמה וכו' ואימא לשמשא לאבא וכו' ויאמר איהו בכל מאמר עד תלתין ותרין יהי כן. ויהי כן וכו' בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית:

יאומה שנתבשר שיצחק יִוָלֵד ממנו הוא ג"כ מכוון לזה, כי יצחק היה מבורר בזה שהיה עולה תמימה לה':

יב[ו] בא נא אל שפחתי הוא נגד לא תרצח. והוא, כי מניעת טובה מבעליה הוא ג"כ בכלל רציחה. ואברהם אבינו מצדו היה מתעצל בזה, והאיר לו הש"י שבמקום שצריך אדם לקבל ואינו מקבל עליו הכתוב אומר (משלי י״ח:ט׳) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, וכדאיתא בש"ס (יבמות קג:) כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וכו' רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וכן הוא במדרש (נח רבה לד):

יג[ז] שמיעתו לשרה לגרש האמה הוא נגד לא תנאף. והוא שבמקום שאין רצון השי"ת להשפיע ואם הוא ישפיע אזי יקרא בשם מנאף. וזה הוא ג"כ שאמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים, היינו שילך עפ"י מערכת שכלו ולא לפי תשוקת הגוף, כי הנואף הולך אחר תשוקת הגוף, ותיבת לפני מורה שיהיה דעת האדם ומחשבתו דבוקה בהשי"ת, והנואף הוא היפך מזה ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) נואף אשה חסר לב, שהוא מרוחק מאד מהשי"ת כי שַׂנֵא שַלַח הוא כדכתיב (מלאכי ב) וכדדרשינן בשלהי מסכת גיטין (צ:)^קז:

יד[ח] ומה שנצטווה על מצות מילה הוא נגד לא תגנוב. והוא שהאדם יצמצם עצמו בהשפעתו, והוא שאם יקבל רק מה שרצון השי"ת בו אז יוכל להשפיע ג"כ השפעה מבוררת, אבל אם יקבל בהתפשטות אזי הוא מקבל כגנב. וכדאיתא שקודם שנימול לא היה יכול לעמוד לפני השכינה ונפל על פניו, היינו שנתבייש כמקבל דבר שאינו שלו. וזה הוא דאיתא בש"ס (גיטין מה.) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב, היינו עי"ז שיש לו מקום להשפיע מה שמקבל לזה הוא מקבל קבלותיו שלא כהוגן, כי אם לא היה לאדם מקום להשפיע שלא כהוגן אזי לא היה מקבל קבלותיו שלא כהוגן, לזה נתן השי"ת עצה לאברהם אבינו שיצמצם את עצמו בהשפעתו כרצון השי"ת, וממילא לא ירצה לקבל רק הטוב בעיני השי"ת. ולזה ג"כ נצטוה שימול יליד ביתו ומקנת כספו, והוא שלא יעלים הטובה ממי שירצה להתחבר עמו אם יש לו איזה שייכות עמו, כי בעולם העליון שאין שם דברים גשמיים נקרא זאת בשם גניבה, היינו העלמה. והנה אף שנראה שעיקר צריך האדם לצמצם את עצמו בהשפעה, כי בהקבלה אין הרע מפורש עוד, ובאמת הוא עיקר יסוד הבירורים בשעת הקבלה, שאם היה מקבל כהוגן, אזי היה נקל לו לצמצם עצמו להתגבר על יצרו ולהשפיע כהוגן. אבל אם כבר קיבל קבלותיו שלא כהוגן, מה שמסתיר ומעלים האור, אזי קשה לו להתגבר על יצרו ולהשפיע כראוי. והענין הוא, כי בשעת הקבלה תש כחו כנקבה, ובשעת ההשפעה הוא בכח דכר כגבור תקיף, לזה אם הקבלה מבוררת, אזי יש לו כח דכר דקדושה להתגבר על יצרו כגבור תקיף ולהשפיע רק טוב כפי קבלתו. שאני אם קיבל שלא כהוגן בבחינת נוקבא שבו, אז קשה לו להתגבר על יצרו אף בכח הדכר שבו. ויסוד יצר הקבלה שנמצא באדם הוא מזה שיש לו מקום להשפיע בבחירתו במקום האסור לו, ולכן ניתן לאברהם מצות מילה, כח צמצום בהשפעתו, וממילא לא יהיה לו יצר לקבל רק מה שרצון השי"ת בו, ואזי יהיה אף בשעת הקבלה בבחינת דכר, כי כל יצר הקבלה נקח מכח השפעה כנ"ל, ויהיה נקל לו להשפיע רק מה שיבחר בו השי"ת (וכמש"נ בפ' בא בפסוק קדש לי כל בכור וכמש"נ במי השלוח ח"א שם)^קח. וזה הוא דאיתא בתנחומא (לך) עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה מסיח עמו והוא עומד, שנאמר (וירא יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה' ולא עוד וכו' אלא שהיה יושב וכו'. קודם שמל היה נופל, היינו שלא היה יכול להסתכל בשכינת הכבוד, והוא כענין הגנב שהוא בוש בקבלתו (וכמו שנתבאר בפ' משפטים אות ה ד"ה והנה):

טו[ט] אבל שרה אשתך יולדת לך בן הוא כנגד לא תענה ברעך עד שקר. והוא כי מה דכתיב ויפול אברהם על פניו ויצחק, אל יעלה על הדעת ח"ו שאברהם אבינו לא האמין שבכוחו ית' לעשות זו הפליאה, אכן שאברהם אבינו אמר, שלא יקרא זאת על שמו שבתפלתו פעל כל זאת, מאחר שמצדו אין לו אף צפוי וקווי לזאת הישועה, אמת שבכחו יתברך לעשות זאת, אבל יהיה כמו שינוי הטבע, וא"כ לא יקרא על שמו שביגיעו בא לו ולא יהיה לו חלק בה. ואמר לו השי"ת הממני יפלא כל דבר, בכחי לעשות פליאה זו להראות שבפעולתך וביגיעך בא לך, שמעולם לא כלתה מאתך הציפוי והקווי לזו הישועה (וכמש"נ בפ' וירא בפסוק ותלד שרה בן לזקניו)^קט:

טזואף מה שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, הוא נגד זה המאמר לא תענה ברעך, כי רעך דא קוב"ה כדאיתא בזוה"ק (בשלח נה:), והשי"ת הבטיחהו (לך) וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ולמה אמר לו ישמעאל יחיה לפניך ונראה זאת כעדות שקר, ואמר לו השי"ת לא תאמר כן, רק כאשר יעצתי היא תקום ותהיה שרה אשתך יולדת לך בן. והאיר לו השי"ת זה המאמר עד שהוא בעצמו גירש אותו מביתו אח"כ. אכן מפני שבאותה השעה צדיק היה, הראה לו השי"ת שלא יתן בו עיניו על מה שיהיה בו אח"כ, כי באשר הוא שם צדיק הוא ואין לדונו לחוב, וכדאיתא בש"ס (ר"ה טז:) ובמדרש^קי:

יז[י] שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, הוא נגד לא תחמוד. היינו שהכל שלו ולא יחמוד עוד לחלק חבירו:

יחואת בריתי אקים את יצחק הוא ג"כ נגד זה. כי יצחק אבינו כל חמדותיו ותשוקותיו לא היו רק לשמים, והיה מבורר מאד בזה^קיא:

יטוכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו, הוא כנגד זה. והוא כדאיתא בש"ס (ברכות לה:) רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה. והוא, כי קודם הברכה אין הטובה שלו עוד, ואם ירצה ליהנות ממנה אז יעבור על לא תחמוד, שאני אחר הברכה שממליך את השי"ת על הדבר, אז מותר לו ליהנות כי משלחן גבוה קא זכי^קיב. וזה הוא החילוק שבין יליד בית ומקנת כסף. יליד בית נמול לשמונה ומקנת כסף נמול ליום אחד, וכענין דאיתא בש"ס (שבת קלה.) כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה. והוא, כי בזה שאמו שומרת ימי לידה, ימי טומאה וטהרה, זהו שומר להבן שלא יזיק לו קליפת הערלה. ומה שצוה השי"ת להמתין עד שמונה ימים משפט אדם ובהמה יחד, כענין דאיתא בזוה"ק (אמר צא.) עד דיעבור עליה שבת חד. ולכאורה מטעם זה היה מהראוי שתיכף אחר שבת ירצה קרבן ה' ואף אם יולד בערב שבת. אכן הענין בזה, דהנה השי"ת ברא ששה טובות בעולם, לך ה' הגדולה והגבורה וגו' ובכל יום מששת ימי המעשה נכלל טובה אחת מהששה ימים^קיג. ויום השבת הוא היסוד מהששה ימים והטובות שנכללים בהם, כי שבת מורה על כבוד שמים, ומשבת יתפשט קדושה לכל ששת הימים, וטובות ששת ימי המעשה נכללו ביום השבת קדש. ולזה הקפידה התורה שלא יקריב קרבן קודם שיעברו עליו שבעת ימים כדי להקריב דבר שלם, שבשבעת הימים הכולל מהם הוא שבת, אחר עבור ששת ימי המעשה גדולה וגבורה וגו' לאל אשר שבת מכל המעשים להמליכו על כל הכחות שסיגל האדם בימי המעשה, שאז יש לאדם קנין גמור בהטובות שבכל ימי המעשה^קיד, ואת כל זה יקריב קרבן לה', כי מקודם זה לא יחשב לו שמקריב קרבן לה', כי חמיתון מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב לבי מלכא וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לח.)^קטו. אכן כאשר יעברו ששה ימים כל תשוקת וחמדת האדם, ועכ"ז לא יעבור על לא תחמוד רק יחזיר הדבר לה' אשר נתנה לו, אז ירצה לקרבן אשה ריח ניחוח לה'. וכן הוא באדם, כאשר יעברו עליו ששה ימים ובכל יום ויום מוסיף אהבה לבנו, וביום השביעי ממליך את השי"ת על כל אלה, וביום השמיני מחזיר להשי"ת כל הטובות שבידו, אז ירצה דמו. והאהבה אשר יאהוב את בנו אחר זאת אין בזה משום לא תחמוד, מאחר דמשלחן גבוה קא זכי ליה. וכל השבעת ימים שהאשה סופרת ימי טהרה מגינה על בנה שלא יקטרג עליו ערלת בשרו, שסבלנות האם מה שמבררת עצמה באלו השבעה ימים וכמו שמבואר (בפ' תזריע), זה מגין על הבן. אבל כשגמרה ספירת טהרתה ומצותה והגיע יום השמיני, אז צריך להסיר הערלה מיד, מאחר שיש לחוש לקטרוג הערלה, כיון שאין אמו טמאה לידה עוד ואינה סופרת טהרה, אזי תוכל לעבור על לא תחמוד (וכמו שנתבאר ענין זה באורך בפ' תזריע)^קטז: