Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 17/בית יעקב על התורה·לך לך י״ז

אואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ובזוה"ק (לך עח.) ר"ש אמר ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא ואברכך מסטרא דשמאלא ואגדלה שמך מסטרא דאמצעיתא והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל. חכמי הש"ס דרשו על זה (פסחים קיז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב. יכול בכולן חותמין ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בכולן. ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, מסטרא דחסד דרגא דאברהם, שהוא המציא וגילה בעולם שאין דבר בלתי חיים פשוטים מהשי"ת. ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, מסטרא דגבורה דרגא דיצחק, שהוא בירר בעולם ובקע כל ההסתרות להחזיר כל הענינים להשי"ת לחברם בהשורש, ולהכיר שהכל שלו יתברך, וממדתו נסתעף כל הונו ורכושו של אדם, שע"י עבודתו וצמצוציו יקרא על שמו שביגיע כפו זכה לשפעת השי"ת, מאחר שעובד עבודת השי"ת ומתגבר על תאות לבו, ובוקע כל ההסתרות לחבר ולדבק כל הענינים בהשורש, לכן אומר השי"ת שכן הוא השורת הדין נותן, שכח השורש יהיה בהענפים בהברואים העובדים אותו יתברך, ועל שמם יקרא, שהם עצמם פעלו כל זאת במעשה ידיהם, וע"ז מורה לשון ואברכך, שהוא מלשון המבריך בהש"ס, שמה שהבריכו זה צמח^קכב. ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, ברזא דתפארת, שמגדיל ומרחיב ומתפשט רצון השי"ת על כל הענינים. אאע"ה בירר את כל האהבות להשי"ת ואם היה לו איזה אהבה יתירה היה מניחה ועזבה לגמרי. ויצחק אבינו ע"ה היה מבורר במדת הכעס. ויעקב אבינו ע"ה דרכו בקדש היתה שלא לעזוב לגמרי שום דבר להסירה מאתו, אכן שהיה מצמצם את עצמו בה שלא להתפשט ביותר:

בוהיה ברכה, בך חותמין ולא בהם. הענין בזה, דהנה ברכת אבות הוא מברכות הארוכות, שכן ישנם ברכות שהם ממטבע ארוכה ויש ג"כ ממטבע קצרה. קצרה מורה על הטובה שבאה מצדו יתברך. וארוכה מורה על שהאדם ממשיך ומתפשט הטובה ביותר, כמו, כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ורגלים אחרים. והנה הטובה שבאה מצדו יתברך מבוררת היא, אכן מה שהאדם מוסיף מדיליה זה צריך להתברר, ע"ז תקנו בברכות ארוכות שישנו עוד הפעם לברך את ברכת השי"ת בחתימת ברכות הארוכות לכלול את הטובה בהשי"ת. וזה הוא בך חותמין ולא בהם, היינו בירור השלם הוא רזא דחסד דרגא דאברהם שאין בה שום פסולת, ויסוד העולם בנוי על מדת החסד, שכן הוא אומר (תהילים פ״ט:ג׳) עולם חסד יבנה. ואף שגם מדת יעקב אבינו ע"ה אין בה פסולת, אבל כבר היה לעולמים שנעלמה מעין כל חי גם מדת יצחק גם מדת יעקב, מי לנו גדול מירמיה הנביא ודניאל, ובעת שגבר ההסתר פסקו מלומר גבור ונורא, שהוא מדת יצחק ויעקב, כדאיתא בש"ס (יומא סט:). אבל גדול שהוא מדת אברהם לא פסקו מלומר, שכן מדת החסד לא יבצר לעולם:

גוזה דאיתא בזוה"ק הנ"ל, והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל, הוא מדת מלכות שמים, שזה הוא הסגולה הקבועה במדה הזאת, שעל כל המדות נאמר עליהם (בהקדמת תיקוני זוהר יז:) כד אנת תסתלק מנהון ישארון כגופא בלא נשמתא, אבל במדת מלכות שמים איתא בזוה"ק (משפטים קיד.) שימני כחותם על לבך, אורחא דחותם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק ביה שביק ביה כל דיוקניה אע"ג דהאי חותם אזיל הכא והכא וכו' כעל דיוקניה שביק תמן ותמן קיימא. וזה הוא שאמרו במדרש (לך רבה נט) א"ר יודן קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה, והוא שזו הברכה קבוע וקיימא לעולם בלי שום הפסק. ואומר עוד שם, א"ר אחוי בשם רבי זעירא שלך קודמת לשלי, בשעה שהוא אומר מגן אברהם אח"כ מחיה המתים, וכן איתא (נשא רבה יא) ובזוה"ק (לך). ולהבין זאת, הלא גם ברכת מגן אברהם הוא מברכותיו של השי"ת, שבכחו הגדול מגין על אברהם וזרעו. אכן הענין בזה, דהנה ברכת מחיה המתים הוא ברזא דיצחק, וזה נקרא ברכת השי"ת, שכן ענין התחיה מרמז שמראין לאדם מקור מחצבו מהיכן הוא, וזה אין בכח שום בריה בעולם לראות זאת. שכן איתא בכתבי האר"י הקדוש שכמה גדולי עולם היו והלכו בדרכי ה' בשלימות ולא השיגו מקורם ושרשם. וזה רזא דיצחק, וכדאיתא בש"ס (שבת פט:) אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. וזה מרמז על ענין תחית המתים, שאין זה בכח שום בריה בעולם להראות לאדם יסודו ושורש מחצבו, לרפאות שורש חסרונו, ולנחמו על יגונו, לא נמסרה זאת ביד שום אמצעי רק ביד השי"ת לבדו נתנה זאת. וכדאיתא בש"ס (תענית ב.) שמפתח של תחית המתים הוא ביד השי"ת, שנאמר, וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. ויצחק אבינו הוא מראה זאת לאדם שאין זה רק ביד הקב"ה לרפאות שורש חסרון האדם. וע"ז מרמז תחית המתים, שעיקר התחיה יהיה שיכיר כל אדם חסרונו ומומיו ליישר מה שעקם, ואז ירפאהו השי"ת, כדאיתא בש"ס (סנהדרין צא:) שהמתים יעמדו במומן שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה ואח"כ ירפא השי"ת את מומן, שכן ע"י שיעמדו במומן יכירו את עצמם, כי אם ישאלו לאדם אם זוכר הוא הימים שהיו בטובה לא יזכור הימים האלה בבא עליו הרעה, אבל אם ישאלו לאדם אם זוכר הוא אותן הימים שסבל בהם, אזי יזכור כל הרפתקאות דעדו עליו באותם הימים^קכג:

דולזה מצפים ומחכים ומקוים כל איש ישראל לימי התחיה ליישרא עקימא, שאז יכיר כל אדם מה שעקם ויישר, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בעינוגא עלאה אמאי ייחות לון קוב"ה לארעא וכו' דבעי קוב"ה ליישרא לעקימא. וכדמצינו בש"ס (ברכות יח:) ששמואל רצה לשאול על אביו שהיה בעוה"ב ושאל היכן אבא ואמרו אבא טובא איכא הכא, ואמר ששמו אבא בר אבא ולא ידעו עוד מי הוא, ואמר היכן אבא בר אבא אבוה דשמואל אז ידעו מי הוא. והוא, כי כאשר שאל על אביו ונתן בו סימן מי הם אבותיו ואבות אבותיו לא ידעו מי הוא, כי אין לו שיכות אליהם להמשך אחריהם, אכן כשנתן בו סימן על הבן שיש לו בעולם הזה בחיים עוד אזי ידעו מי הוא, כי לזה העולם יש לו עוד שייכות להמשך אחריו ליישרא עקימא^קכד: