Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 26/בית יעקב על התורה·לך לך כ״ו

אויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו וגו' והיה כי יראו אותך המצרים וגו' והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפש בגללך. בזוה"ק (לך פא:) איתא על זה, דחמא עמה שכינתא וכו' כמה דכתיב אמור לחכמה אחותי את. הנה כל הספורים מאבותינו הקדושים שנמצא בתורת ה' גם הם מלאים אור וד"ת, וזה שאמר אברהם לשרה אמרי נא אחותי את, זה הוא תפלה שהתפלל להשי"ת בירידתו למצרים, מקום תורף השערי טומאה, והתיישב אאע"ה בעצמו בראותו לאיזה מקום הוא נכנס, לדרגין תתאין, שאדם הראשון ונח הצדיק לא היה בכחם לעמוד בה. כדאיתא בזוה"ק (שם פג.) ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקיא דלהון וידע לון ולא אתדבק בהו ותב לקמי מאריה ולא אתפתי בהו כאדם דכד מטא לההוא דרגא אתפתי בנחש וגרים מותא לעלמא. ולא אתפתי כנח דכד נחית ומטא לההוא דרגא מה כתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, אהלה כתיב בה'. אבל אברהם מה כתיב ויעל אברהם ממצרים דסליק וכו'. והתפלל אז שהקדושה שהיא בבחינת אשה תהיה עתה בבחינת אחותי, שיוכל על ידה לעמוד בההסתר. והוא, כי נמצא שני מיני קדושות, כמו שמצינו שלפעמים כתיב (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכתיב (הושע יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שמכתוב הראשון משמע, שהשי"ת התדבק עם ישראל ע"י פעולותיהם ומעשיהם הטובים שעבדו את השי"ת ביציאתם ממצרים. ומהכתוב השני משמע, שעוד בהיותם בארץ מצרים ערום ועריה ממעשים טובים התקשר השי"ת עמם^קמה. ואלו השתי קדושות הם בבחינת אשה ואחות. הקדושה שברזא דאחות הוא, כי באמת נמצא קדושה בקביעות בלב ישראל להתגבר על כל הרפתקאות שיעברו עליהם, שלא יצאו חוצה מרצון השי"ת, והוא בלי שום התעוררות מצד האדם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין נח:) ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו, שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה. והוא, כי התעוררות החסדים שמקיימים את העולם הוא מה שהברואים מעוררים רצון בהשי"ת ע"י עבודה ותפלה, ואז בבריאת עולם לא היה עוד שום התעוררות החסדים מצד הבריאה, מאחר שלא היה עוד שום בריאה בעולם, אך כל הבריאה היתה מחסדי השי"ת בלבד, וזו הקדושה נקראת בבחינת אחות, כמו שקרבת אח ואחות הוא בלי שום קנין מצד האדם, כן הוא זו הקדושה שמוטבעת באדם מהתולדה. וכל זה היה קודם שנגמר הבריאה, בנה השי"ת את העולם בחסדו, בכדי שיהיה הויית עולם:

באכן מאז שנברא העולם, חפץ השי"ת בקדושה שבבחינת אשה, שהברואים יעוררו רצון בהשי"ת בעבודת ה' אשר יעבדוהו, וזו הקדושה היא בבחינת אשה יראת ה', כמו שקרבת אדם עם אשתו באה לו רק ע"י קניניו, שהוא קורבה מאהבה קנינית, כן הוא זו הקדושה^קמו. ובזה יבדל התלמיד חכם מעם הארץ, ואף בשעת השינה מדוגל הת"ח, שהשינה שלו הוא ג"כ מלא ד"ת, שזהו ברור שאינו דומה שינת הת"ח לשינת עם הארץ, והוא מאחר שהת"ח עוסק בכל היום כולו בתורת ה' באהבה ויראה, לכן אף כל מה דיעדי עליה, אף בשעת השינה, יסכים השי"ת ויחתום עליו שגם אז הוא דבוק בהשי"ת ועובד אותו^קמז. וכן אם יאונה לאדם תחת ידו פעולה שלא מדעת, על כל אלה יחתום השי"ת שטובה בעיניו וכשר הדבר לעשותה, כי יעיד עליו השי"ת שנמצא בו קדושה גדולה ויתירה בקביעות מהתולדה, שעל ידה יש כח באדם להתפשט קדושתו אף על זה, אבל כ"ז הוא רק למי שמצדו עובד את השי"ת כל הימים בדעת וחשבון, אז אף כי ישן הוא ואף אם יאונה תחת ידו פעולה שלא מדעת, יגמור השי"ת בעדו שמאתו יצאו הדברים והם מלאים קדושת ה'. אבל מי שמצדו אינו בוחר בעבודה לעבוד את ה' כפי הכח שהשפיע בו השי"ת לפלס מעגלותיו לעשות מעשהו בדעת וחשבון, אזי לא יעלה על דעת האדם שלא יחשוב ה' לו עון בפעלו מעשים בלא דעת, ושיסכים השי"ת עליהם שנמצא בהם קדושה, לא כן הוא, כי רק לאדם שעובד את השי"ת עד מקום שידו מגעת, אזי אף אם יאונה לו מעשה בלי דעת יסכים עליה השי"ת שעשה הטוב בעיניו, כי מהיכן יבא באדם זה רצון לעשות היפך מרצון השי"ת, מאחר שאינו בוחר בזה^קמח. אבל האדם שאינו מברר את עמו בדעת ובחשבון, אז אם עשה איזה פעולה בלי דעת, למה יסכים השי"ת ויגמור בעדו שעשה הטוב בעיני השי"ת. ואם יאמר האדם הזה להסמך ולהשען על קדושת התולדה שמוטבע בו, וכגוונא דקדושת אבות שכל אדם שוה בה, ע"ז נאמר, ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, כי מאז שנברא העולם חפץ השי"ת שהאדם יקנה קדושה ע"י עבודתו ויגיע כפיו, שזו הקדושה היא בבחינת אשה. והאבות היו בענין זה כמו ראשית בריאת העולם, שלאברהם האיר הש"י קודם מעשיו ופעולותיו^קמט. אבל אחר שהיו האבות, יחפוץ הש"י שהאדם יקנה לו קרבת הש"י על ידי מעשיו ועבודתו, וכמו שאמר המלך דוד ע"ה (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב וגו' קדוש היכלך. תבחר מורה על הקדושה ששוכנת באדם בקביעות מיום הולדו. ותקרב מורה על הקדושה ששוכנת באדם ע"י קניניו ויגיע כפיו. וצריך האדם לייגע את עצמו לקנות שתי הקדושות רזא דאחות ורזא דאשה:

גובזה נבדלים ישראל מעכו"ם, שהם לא יחפצו בהקדושה שבא ע"י יגיעו של האדם, שמצמצם את עצמו בהנאותיו ותאות גופו שלא להתפשט אחר ראות עיניו, אכן יסמכו וישענו על הקדושה שמוטבע באדם מיום הולדו בקביעות, וע"ז הסמך המה מתפשטים בשטף זדון, באמרם שבזו הקדושה שקבוע באדם יש בה כח לעמוד לעומת כל ההתפשטות ותאות הגוף^קנ, לכן יוכל כל האדם לתור אחר ראות עיניו ותאות לבו בלי שום מגור ופחד שמא יצא חוץ לגבולו. וכן הוא דרכם מאז מעולם ועד עולם, להציב לעצמם איזה דחלא, שבכל עת שיעבור לפניה ויזכור בה יתיירא, וזו הדחלא תזריח בהם יראה שלא מדעת, בכדי שיוכלו עי"ז להתפשט בכל תאות נפשם, בהשענם על זו היראה שהדחלא מזריח בהם בקביעות. וזו הדחלא נקראת אלהי מסכה, יראה גולמית בלי דעת, רק כדבר מוצק, שהשי"ת צוה עליה אלהי מסכה לא תעשה לך^קנא. וזה הוא ענין דור הפלגה ג"כ בבנותם המגדל בארץ שנער ששם ננערו מתי מבול, לכן אמרו שזה המקום מלומד ומורגל ביראה, להזריח באדם יראה בקביעות שלא מדעת, שלא יתפשט האדם ביותר עד שיזיק גם לחבירו. שעי"ז שדור המבול נתפשטו ביותר, עד שאחד לא נתן מקום לחבירו במלאם את הארץ גזל וחמס, נשטפו ונמחו מן העולם. ומאז נקבע במקום שננערו מתי המבול יראה בקביעות, שלא יתפשט אדם בהתפשטות כזה עוד, ונעשו שפה אחת ודברים אחדים בהתכללות אחד בחבירו, שכל אחד יתן מקום לחבירו, ובזה היה להם מבטח עוז שעתה יוכלו להתפשט כאות נפשם, מבטחונם שההתפשטות הזה הוא מלא יראה מאחר שהוא בהתכללות^קנב. וזה הוא דאיתא במדרש (רבה נח לח) שאמרו בואו ונעשה עמו מלחמה, והוא שלא היו רוצים בעבודה לקדש את עצמם למטה. ולזה נקראים האומות מחריבי קרתא, שהם מתנגדים לרצון מי שאמר והיה העולם, שברא צורת אדם בעולם, מדוגל בחכמתו ותבונתו מבהמות ארץ ומעוף השמים, לעשות מעשהו בדעת ובחשבון, לבחור בטוב ולמאוס ברע, משמע מזה שהשי"ת חפץ בעבודה שיעבוד האדם בשעה שנשפע לו מאת השי"ת, ולפי דעת האומות הוא בריאת הצורת אדם אך למותר, כי למה לו לאדם דעה וחכמה יותר מכל הברואים, מאחר שאינו משתמש בה, ולזה הוא שורת הדין שמתנגדי הבריאה ימחו מן העולם. ועם הנבחר מהשי"ת ומכוונים לרצון השי"ת, שברא הצורת אדם בבחירה רשות נתונה בידו, והם מצמצמים את עצמם בעבודתם עבודת ה' לעשות מעשיהם בדעת וחשבון כפי רצון השי"ת שהציב הבריאה ע"ז המכוון, לכן משנה יירשו שיתקיימו בעולם הזה ובעוה"ב. וזה הוא שאמר אאע"ה בירידתו למצרים בין האומות, והרגו אותי ואותך יחיו, והוא, כי זכר מורה על עבודה שעובד האדם בדעת וחשבון שלא לילך ארחות עקלקלות, ומזה לא יתרצו האומות, אך אותך יחיו, כי נוקבא מורה על יראה שלא מדעת בזה הם רוצים^קנג:

דוזה הוא ג"כ גזירתו של פרעה שגזר על ישראל (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון, והוא כי זאת יודעים כל האומות ששורש ויסוד העולם המה ישראל, ושפעת השי"ת נשפע לישראל תחלה, והם נוטלים מהתמצית מיד ישראל אבל לא מהשי"ת^קנד, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנב:) ובגיניהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא ואלמלא ישראל לא יהיב קב"ה מזונא לעלמא, לזה לא גזר לכלות כל ישראל ח"ו, כי אז מהיכן היה להם הויה בעולם, אם אין ישראל אין כלום, כדאיתא בש"ס (ע"ז י:) כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. והוא כי יסוד בנין העולם הוא מדת היראה, שהברואים יצמצמו את עצמם בכל פעולותיהן, שלא יעשו רק מה שיתגדל ויתקדש שמו יתברך על ידם, והחיל אשר נגע יראת ה' בלבם מי הם הלא ישראל, וכדכתיב בהו (עקב י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. אכן באחת יבערו ויכסלו האומות, שהם אומרים שבאמת עיקר המכוון מבריאת העולם הם האומות, וכל הבריאה מישראל לא היה רק בכדי שעל ידם יהיה קיום והויה והשפעת חסדי ה' לאומות, נמצא שישראל טפלים להם, וכדאיתא בתנחומא (וארא) שחכמי פרעה אמרו לפרעה שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, אמר להם הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים. והענין בזה הוא, שבאמת עיקר כוונת השי"ת בבריאת העולם היה על ישראל^קנה, והאומות אומרים שכל בריאת ישראל לא היה רק בשבילם. והעולה על רוחם הוא שאין צורך למדת היראה כ"כ, ודי לאדם אם יזרח בו יראה שלא מדעת ומה שלבבו יחשוק ועיניו יראו יעשה כחפץ לבו ואות נפשו, יתפשט את עצמו בתענוגי עוה"ז, ועל היראה שלא מדעת יִשָענו. וישראל הם ההיפך מזה, שהם אומרים שהעיקר הוא יראת ה' והוא אוצרו, וכל הטובות עוה"ז הם טפלים ליראה, ונבראו בעולם רק בכדי שיהיה אחיזה להיראה שלא תתבטל^קנו. וכל הימים שחי האדם על פני האדמה יעבוד עבודת ה' בדעת וחשבון לדעת כי ה' מקדשם. וזה הוא כח קדושת הזכרים מישראל, שעיקר מדת היראה והצמצום הוא בהם, שיש להם יראה במוח והתחדשות קדושה בכל זמן, שכן הוא מחוייב במצות עשה שהזמן גרמא, ובזה העכו"ם לא יחפצו, לכן גזרו להטביע את הזכרים ואת הנקבות להחיות, כי קדושת הנוקבא הוא רק מה שיש בה מהתולדה, ומצדה אין לה דעת רק מה שהדכר משפיע בה יראה בקביעות שלא מדעת, ואין לה שום התחדשות, שכן היא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא וכדאיתא בש"ס (קדושין כט.). וכל מה שהזכרים של ישראל יקנו קדושה ע"י עבודה, יכנס להנקבות של ישראל קדושה קבועה שלא מדעת, וכדאיתא במס' (ע"ז כז) איתתא כמאן דמהילא דמיא, היינו שבאשה נקבע הקדושה שלא מדעת. וביראה הבאה לאדם בקביעות שלא מדעת יבחרו ויחפצו גם הם, לכן צוו להחיות הנקבות של ישראל, בכדי שיתקיים העולם על ידם, כי אם אין ישראל בעולם אין לעולם שום הויה וקיום, ולקיום העולם די בקדושת הנקבות של ישראל שקדושתם הוא שלא מדעת, ועל הסמך מקדושת הנקבות של ישראל שתזרח בהמצרים ישענו להתפשט בכל חפץ לבם בשטף זדון:

הוזה הוא ג"כ ענין אברהם אבינו ע"ה, כאשר ירד מצרימה מקום התגברות ההסתרה, שבמקום כזה צריך האדם לגודל התגברות לחזק את עצמו לעמוד בקדושתו ולבקוע את ההסתר, מה שאין כן אם יושב האדם בביתו ובארצו שאין שם התגברות ההסתרה כ"כ, ממילא די לו בקדושה שתדירה אצלו. ובפרט אאע"ה שישב ודר עד עתה בארץ ישראל, ארץ שה' דורש אותה תמיד, היה די לו בקדושה שהיה רגיל בה עד עתה, אכן כאשר הכין דרכו לנסוע מצרימה לא היה די לו הקדושה שקנה לעצמו בארץ ישראל. וכענין דאיתא במדרש (מקץ פו) ויהי ה' את יוסף הא עם שאר השבטים לא, א"ר יודן משל לבהמיי שהיו לפניו י"ב בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהם לחנותו של עכו"ם הניח הי"א והלך לו אחריה. אמרו לו מה אתה מניח הי"א והולך לו אחר האחת. אמר להם אלו ברשות הרבים הן ואיני חושש עליהן שמא יעשו נסך. כך אלו ברשות אביהם הן וגדולים הם, אבל זה שהוא קטן וברשות עצמו, לפיכך ויהי ה' את יוסף. ואז אמר אבינו אברהם לשרה אשתו כאשר הקריב לבא מצרימה, והיה כי יראו אותך המצרים וגו' והרגו אותי, כי חלקו של אאע"ה בקודש היה לדעת כי אני ה' מקדשכם (תשא לא) וצאצאיו הבאים אחריו יאחזו וילפתו ארחות דרכו שלא לעשות דבר אם לא יצמח ממנה כבוד שמים, ומצמצמים את עצמם בעבודה אשר יעבדו להכיר על ידה שנמצא בורא בעולם ומושל בכל ומנהג כרצונו, ושלא להשען ולבטוח על קדושה הקבוע בהם מאבותיהם הקדושים. והמצרים לא יאבו בזה לצמצם את עצמם שלא לעשות מזמת לבם, אך עושים כל מזמת לבם על בטחונם שקדושה קבוע בהם מהתולדה^קנז. לכן נתיירא אאע"ה פן יהרגו אותו, מפני שהם רוצים ההיפך מרזא דדכורא, ואותה יחיו בכל עוז. לא זה שלא יהרגו אותה, שהיא אינה מתנגדת להם, שכן נוקבא מרמז על קדושה קבועה שלא מדעת, אך אף זה שיחיו אותה בכל עוז, בכדי שע"ז הסמך שנמצא בה יראה בקביעות ברזא דנוקבא של ישראל ויעשו כל מזמת לבם בשטף זדון. לכן אמר, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, היינו שבזו הקדושה ירצו גם הם, שלא יצרך האדם מצדו שום צמצום לזו הקדושה. ובהקדושה שהיה באברהם שקנה לעצמו שהוא בבחינת אשה לא בטח עוד לכנוס למצרים, כי הקדושה שבאה לאדם ע"י קניניו יוכל להפסידה ח"ו שעולה ויורדת עמו^קנח, וכמו הקורבה שבא לאדם ע"י אישות יוכל להפסידה. וכן נמצאים הסתרות בעולם שלא יוכל האדם לעמוד בהם בקדושה שברזא דאשה, אכן בקדושה הקבועה בו מאבותינו הקדושים. ואאע"ה היה ראשון לאבות, ולא היה עוד קדושת אבות אז, כי הוא חפר את הבאר הזאת ומצא, ואבותיו שקדמו לו לא הנחילוהו קדושה מצדם, לכן אמר לשרה שתאמרי נא אחותי את, והוא שהתפלל להשי"ת שהקדושה שקנה ביגיעו יקבעה השי"ת בו בקביעות בבחינת אחות שלא תפסד מן האדם, וכגוונא דקדושת אבות שנמצא בכל איש ישראל בקביעות^קנט. וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את וכו' דחמא עמה שכינתא ובגין כך אתרחיץ אברהם ואמר אחותי היא וכו' כדכתיב אמור לחכמה אחותי את. והוא שהקדושה שברזא דאשה תקבע בו ברזא דאחות כקדושה הקבוע מהתולדה, קדושת ה' בלבד בלי שום התערבות מצד האדם, וזו הקדושה הוא ברזא דאהבה ולא יראה. וחיתה נפשי בגללך, הענין בזה, כי בהתכללות קדושה שבבחינת אשה בהקדושה שבבחינת אחות, אזי לא נראתה הקדושה ואין לה שום התפשטות כלל, לזה אמר וחיתה נפשי, והוא שעכ"פ להנפש יהיה הויה בזו הקדושה כל ימי היותו בארץ מצרים, כי במקום שאין ברירה שם יוכל האדם לסמוך על הקדושה שקבוע וקיימא בו מהתולדה בלי עבודה מצדו. ובזה רצה אאע"ה אך בימי היותו במצרים, אבל אחר שיצא משם התנהג כמקודם, שהקדושה שהיתה לו בבחינת אחות העמידה מרחוק להגן, והוא מצדו התחזק בעבודת ה' להתפשט כבוד שמים על כל הקנינים^קס: