Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 44/בית יעקב על התורה·לך לך מ״ד

אאני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הענין בזה, דהנה השם אל מורה על נהירו דחכמתא, כדאיתא בזוה"ק (צו ל: אחרי סה.) שכל ההשפעה היא משם הוי"ה והשם שד"י מצמצם השפעת השי"ת. והנה כח ההולדה שמתהווה בהצורת אדם, וביותר בהולד בן זכר, הוא מהשפעת השם הוי"ה, ומזה יולד בריה שתוכל להתפשט ולהוות עוד יותר בפני עצמה, ולזה מאחר שההולדה שבאה מכח הדכר הוא מעצם אור של השי"ת, לכן אי אפשר שיהיה הולדה, אכן ע"י שכחה והעלם בלי דעת האדם כלל רק מעצם אור והכח מהשי"ת. וכח ההולדה שבא מכח הנוקבא הוא ממאמר השי"ת שמסתיר את הבריאה שלא תביט באור הבהיר, כענין דכתיב (תשא לג) ושכותי כפי, וכדכתיב (ישעיהו נ״א:ט״ז) ובצל ידי כסיתיך. והנה עצם אורו יתברך הוא מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:), ואל ידמה האדם בנפשו שיש לו תפיסה באורו יתברך, שהרי אנו רואים שלפעמים נסתר ונעלם האור הזה מעין כל חי, והוא כי השי"ת ברא את העולם בבוצינא דקרדנותא, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טו.), וזה מרמז על שנברא העולם אור עם חושך, לזה אם יראה לאדם שיש לו תפיסה באור ה' אזי החושך ממשמש ובא לעיניו, ולעולם הוא האור מטי ולא מטי, שהרגע שנתגלה לו יראה אור נועם ה' ומיד נעלם ממנו, ואינו יכול לקבוע בנפשו קביעת השגה זו, ורק תמיד הוא על אופן הנזכר כמ"ש (יחזקאל א׳:י״ד) והחיות רצוא ושוב, וזה הוא מטי ולא מטי^רטז. וזה הוא דאיתא בש"ס (מגילה יט:) אלמלא נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה. ולהבין הענין למה נקיט נקב מחט סדקית, ולמה לא נקטינן יותר גוזמא חודה של מחט, שאף זה השיעור לא נשתייר. משמע מזה שכחודה של מחט נשתייר, אכן כמלא נקב מחט סדקית, והוא שיוכל אדם לאחוז ולהשיג האור כמו שממשיכין חוט בנקב מחט, שיש בהחוט שני ראשין ראשו אחד הוא שאוחז האדם בידו וראשו השני הוא העומד למעלה, ושיהיה אחיזה לאדם בהאור בל יבצר ממנו זה לא נשתייר, כי אז לא היו יכולים לעמוד מפני האורה, וזה רומז מחט סדקית, שעשויה לחבר סדקין, ונקב כזה לא נשאר, היינו שלא נשאר לאדם אחיזה וחיבור שיוכל לחבר האור הבהיר לגבול השגת ותפיסת שכלו שישאר אצלו בתמידות קבוע^ריז. והנה בשעה שהשי"ת משפיע השפעתו, היינו בשעת ההולדה, אף שהאדם הוא בשכחה ובהעלם, מ"מ אין לו להתיירא אז מאחר שמאתו יתברך יצאו הדברים כבושים, וכמו שמצינו ביהודה שאמר השי"ת (וישב יז) צדקה ממני. אף שאי אפשר לאדם להתברר בזה בשלימות בלי שום הנאת הגוף^ריח, וכדאיתא במדרש (תזריע רבה יד) אפילו חסיד שבחסידים שלא יהיה לו צד אחד מעון, מפני שאי אפשר בלי הנאת הגוף. אכן עיקר הצמצום הוא קודם הזיווג, ואחר הזיווג אז הוא עיקר היראה כדכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) מפני שמי נחת הוא, היינו קודם שמי, אבל בשמי בעצמו שם הוא מלא טובה. וכדאיתא בזוה"ק (עקב רעא:) גחינא דרישא באתה אבל ה' זקיף ראשיה, וכדאיתא ג"כ בש"ס (ברכות יב.). וכל הצמצום הוא מקודם הזיווג ולאחריו, מפני שמקודם יוכל אדם לקבל האור ביותר, ולאחריו יוכל לומר שבכחו ועוצם ידו עשה חיל. ומאלו השני חסרונות מתהוה עור הערלה ועור הפריעה. עור הערלה הוא כנגד כחי ועוצם ידי, וזה הוא רע בכולו, לכן הוא המצוה למול בשר הערלה ולהשליכה לגמרי. ועור הפריעה הוא נגד מה שקיבל האור יותר מהראוי וזהו אינו רע בכולו, לכן הוא המצוה בזה לפרוע ולפשוט את העור הילך והילך, והוא כענין שאמר המלך שלמה (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו (וכמש"נ הענין באריכות בפ' וירא)^ריט. וזה הענין מצינו ג"כ באילנות וזרעים והם ברזא דדכר ונוקבא. זרעים הוא שזורעים בכל שנה ושנה מחדש והוא בבחינת נוקבא. ואילנות הוא שנוטעים פעם אחת ומצמיח בכל שנה מאליו, שהשרף עולה ומשקה ועושה פרי, כדאיתא (ברש"י ז"ל בש"ס ר"ה יב:) וזה הוא ברזא דדכר, לכן הוא מצות ה' באילנות (ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ד) שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכלו פירותיהם, ובשנה הרביעית מותרים הפירות לאכלם, אך קודש הלולים יהיו לה' לאכלם במקום הקודש עיר ציון בשמחה, והוא כמו שמצינו בצורת אדם מילה ופריעה: