Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 52/בית יעקב על התורה·לך לך נ״ב

אונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען והייתי להם לאלהים. איתא בספרי (סוף פ' שלח) על מנת שאהיה לכם לאלהים. וברבה (אמור כח) איתא שבזכות העומר יירשו ישראל את הארץ. והענין בזה הוא, כי בארץ ישראל נמצא אור צפון וגנוז, ומגמתה היא שמשתוקקת מאד להמשך אחר הברואים שיעלו את האור הזה הגנוז, וכל זמן שהיו שם השבעה אומות היתה עורקת מקמי מאריה, משמע מזה שאין להם קנין וזכות בישיבת ארץ ישראל. שאני ישראל שהעלו את האור הגנוז בארץ, ע"י עשותם מצות התלויות בארץ, משמע מזה שיש להם קנין וזכות בארץ. וזה הוא שהבטיח השי"ת לאאע"ה ונתתי לך ולזרעך וגו' את כל ארץ כנען, על מנת שאהיה לכם לאלהים, שאז תזכו בישיבתה. והנה בארץ נמצא גם פסולת, וכדאיתא במדרש (רבה עקב ג) מה פרי אדמתך סיגים, אכן ע"י הבירורים אשר יברר האדם תתעלה קדושת הארץ מעלה מעלה, וזה הוא דכתיב (יהושע ה׳:י״א) שמל אותם יהושע ואח"כ אכלו מעבור הארץ, ודרשו על זה חכמי הש"ס (ר"ה יג.) שבהקרבת העומר דבר הכתוב, והוא כי במצות מילה ופריעה נכללים כל הצמצומים והבירורים, ואחר שמל אותם יהושע, שזה מורה על שמבוררים הם, אזי הקריב את העומר הבא משעורים מאכל בהמה, והעלו את האור כ"כ, עד שהעומר היה מנופה בשלש עשרה נפה, מה שאין זה אף בלחם הפנים שלא היה מנופה רק בשתים עשרה נפה (וכמש"נ באריכות בענין העומר)^רנג. ואף שמעלת לחם הפנים גדולה עד מאד, ומרמז על אהבת השי"ת והתקשרותו עם בני ישראל, וכדאיתא בש"ס (חגיגה כו:) ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו, שלחם הפנים היה חם ביום הלקחו^רנד. עכ"ז העומר מעולה עוד יותר, ולזה כתיב ביה לשון והניף את העומר, להורות על הנפתו מעלה מעלה, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קפח:) מאי תנופה תנו פה:

בוהוא שבהקרבת העומר ביררו ישראל כל פעולותיהם, אף אשר נעשו בלי דעת, שכן היה בא משעורים מאכל בהמה. ומהיכן יזכה אדם לזה שיהיה בו כח לברר אף המעשה בהמה שעשה בלי דעת אדם הוא, שאם מברר את עצמו בדעת עד המקום שכחו מגיע שמה, אזי יתעלו אף הפעולות שעשה קודם זה בלי דעת^רנה. וכענין שמצינו בש"ס (חולין קלג.) באביי שמתחלה היה חוטף מתנות כהונה אמינא חבובי קא מחבבנא מצוה, כיון דשמענא להא, ונתן שלא יטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי, וכיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא. והענין הוא, שבזה בירר את עצמו, שאף בעת שהיה חוטף המתנות היה ג"כ כוונתו רצויה רק לחבובי מצוה, ואף שאביי ידע בנפשיה גם אז בשעת חטיפה שכוונתו ברורה ונקיה רק לחבובי מצוה ולא היה לו פניה למלאות תאות הגוף^רנו, אכן לעיני בשר היה צריך לכל אלו הבירורים, מפני שנמצא בני אדם שחוטפים למלא תאות נפשם בהיותם גרגרנים וזוללים בשר למו, ואף שנמצא מי שכל כוונתו הוא רק לחבובי מצוה אכן מאן מפיס, כי לעין אדם כן זה חוטף וכן זה חוטף בהשתוות, ואף שזה מלא פנימיות וכוונתו רצויה רק לשמים, מ"מ הדמיון והגוון שבעוה"ז עושה רושם עד שיוכרח האדם לברר את עצמו כנגד זה הדמיון, שכן כל הויות העוה"ז הם רק בדמיון וגוון, וכדאיתא במדרש (בראשית רבה ח) אמת אומר אל יברא שהעולם מלא שקרים, והוא שנדמה לאדם שרשות נתונה בידו לעשות כבחירתו, ובאמת זה הוא רק על הגוון, כפי תפיסת האדם בעוה"ז כן מנהג בו השי"ת בדעתו, שנראה לאדם שביכלתו לפעול כפי רצון לבו, וכענין דאיתא בזוה"ק (בא לג) ביה בדעתיה קיימא וכו'^רנז. אבל באמת לאמתו הוא שמבלעדי הש"י לא יעשה שום דבר בעולם, ואין בכח שום בריה לשנות רצון השי"ת, ויקרבו הימים שכל אדם יכיר זאת ובעיניו יראה שלא יהיה בעולם כי אם ה' אחד ושמו אחד, והשמים כעשן ימלחו והארץ כבגד תבלה כדכתיב (ישעיה נא):

גאכן מאחר שהשי"ת הציב וברא הנהגה זו בעולם הזה ברצונו שידמה בתפיסת האדם שרשות נתונה, משמע מזה שאף זו ההנהגה הוא אמת ורצונו זהו כבודו, שכן זה הוא כל הקיום והויית עוה"ז, כענין דאיתא במדרש (שמות רבה ג) על שמי אתה שואלני לפי מדתי אני נקרא, בעת שאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, והוא כי באמת מי איכא ספיקא קמי שמיא הלא כל תעלומות לב יודע הוא, וכל מה שיהיה בסוף גלוי לפניו, אכן לפי הנהגת העוה"ז עולם זמני שהציב השי"ת וברוב חסדו החפץ להצדיק כל בריה, מזה יש לה הויה אף להרשעים שכל חייהם הוא רק לפי שעה. ולזה אף שנמצא חטאים באדם שהם מהתולדה וכדכתיב (תהילים נ״א:ז׳) ובחטא יחמתני אמי, ומאותן החטאים לא יוכל אדם לברר את עצמו, אכן השי"ת ברוב חסדו וטובו תולה על חטא האדם ודן אותו באשר הוא שם בההוה, שכל עוד שיוכל להפוך בזכות האדם שלא עשה פעולה בשאט נפש תולה לו על חטאיו^רנח. וכן אנו רואים שכמה וכמה ד"ת יקרים מתהווים מעוה"ז הדמיוני והזמני, והד"ת האלה המה נצחיים עומדים ברומו של עולם לעד לעולם. ולזה אף בפעולה שנראה על הגוון אשר לא טובה היא, אף שבשרשה טובה היא, מ"מ צריך האדם לברר את עצמו לעיני אדם לברר פעולתו זאת להאירה אף לפי תפיסת אדם, כי מאחר שלעין אדם נראה זו הפעולה היפך מטובה, משמע מזה שאף בפנימיות אינה נקיה ומבוררת עוד בשלימות, לזאת צריך האדם לזככה אף למראה עיני אדם. וזה הוא ג"כ הענין שאביי הוה מברר את עצמו במתנות כהונה ואף שידע בעצמו שבאמת עיקר כוונתו לשמים, אכן לעין אדם היה מברר את עצמו שחטיפתו לא היתה כחטיפת הגרגרנים אך לחבובי מצוה, ואחר שבירר עצמו שנמנע מכל וכל, אז נתברר שגם מה שחטף תחלה היה ג"כ לשם שמים, ולקח מתנות בערב יום הכפורים, היינו שקיבל זה עצמו בגודל בהירות וכ"ש הענין (בענין ערב יום כפור)^רנט: