Beit Yaakov on Torah, Miketz 14/בית יעקב על התורה·מקץ י״ד

אויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזה"ק (מקץ קצג.) רבי חייא פתח ואמר קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות וכו' אבן אפל וצלמות דא אבן נגף דבה כשלין חייבין וקיימא בהאי דאקרי ארץ עיפתה כמו אפל וכו'. עיפתה היינו מכופל כדכתיב (משלי כג) התעיף עיניך. שמי שנשתרש וכפול בחטא עליו אומר הכתוב קץ שם לחשך וגו' ארץ עיפתה כמו אפל. והעינן בזה, דהנה נמצא מצות עשה ומצות לא תעשה ודבר הרשות. מצות עשה לא נמסרו לרשות האדם ובחירתו, ומוכרח לעשותם כמו שצוה השי"ת. ובמקום שצוה השי"ת לשבות ולא לעשות, גם זה אין ביד האדם ומוכרח להזהר בזה. אכן דבר הרשות הוא ביד האדם ובחירתו, שיוכל לברר אותם ולהעלותן לרום המעלה, ויוכל לקלקל בהם ג"כ ולעשות ההיפך^פו. וזאת נקרא במקובלים (עץ חיים שער מ"ט – שער קליפת נוגה פרק ג' ואילך) קליפת נוגה, שהוא מעורב טוב ורע, והוא אילנא דספיקא שתלוי בבחירת האדם, אם יצמצם את עצמו בהם אזי ירד לארץ עיפתה כמו אפל^פז. ולזה פתח בזוה"ק בזו הפתיחה, כי כאשר נמכר יוסף הצדיק שהוא רזא דברית, ומדתו הוא לצמצם את עצמו ושלא להתפשט בשום דבר, והוא מרמז על עיקר כח הבחירה, אזי נראה רק חשך ולא אור:

בובזו הפרשה גילו לנו היקרות מיעקב אבינו ע"ה, שיוסף הצדיק הוא בן זקוניו דומה לו, ועל ידו נתגלה הכח מיעקב אבינו ותעלומות לבו. כי באלו השנתים ימים היה סובל יוסף הצדיק יותר מכל העשר שנים. וכענין דאיתא במי השלוח ח"א בזו הפרשה (ד"ה ויהי [ג]) שבהעשר שנים בירר מה שחטא נגד עשרה אחיו, כי פיו של אדם ברשותו, לזה בירר את עצמו במה שחטא בדברים נגדם. ובהעשר שנים לא היה לו סבלנות כ"כ כי הצדיק עליו דין שמים, מאחר שהביא דבתם רעה לאביו והיה בידו וברשותו שלא לדבר אלו הדברים, לזה בירר את עצמו בהעשר שנים שהיה בבית הסהר נגד עשרה אחיו. אכן שנתיים ימים שישב עוד בבית הסהר היה קשה עליו מאד וסבל מהם ביותר, עד שכמעט התחיל להתיאש עצמו מישועה ומתקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב. ובפרט אחר החלומות משר האופים ושר המשקים שנראה לו שהם חלומות דזכירה, כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג:) שלזה בקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, ולא עלתה לו וישב במאסר עוד שנתים ועוד לא נושע^פח. ואחר שכלו השנתים ובאה הקץ משנתים, שמאז והלאה מתחיל שנה השלישית, אזי כמעט אפס מאתו התקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב, כי שלש שנים הוה חזקה כדאיתא בש"ס (ב"ב כח.). והטעם הוא, כי בשלש שנים נעשה השתנות מרשות לרשות ונשכח לגמרי מה שהיה קודם זה, לכן אמרו ששלש שנים הוה חזקה^פט. ולזה נדמה ליוסף הצדיק שח"ו כמעט אפס עצור ועזוב, ואזי נתקרבה ישועתו, שכן דרכי השי"ת מרחוק. אכן כאשר יכיר האדם מפורש שאין לו בידו להושיע את עצמו עד שכמעט מתיאש מתקוה, עתה אקום יאמר ה' אשית בישע יפיח לו (תהילים י״ב:ו׳). וע"ז מרמזים שמות האומות שנמכר להם יוסף כמה פעמים, שבעת שהיה ישועתו קרובה בתפיסתו, אזי נמכר לישמעאלים שאינם רחוקים כ"כ כשאר האומות. ובעת שהתייאש כמעט מישועה, אזי נקראה האומה שנמכר להם בשם מדינים שהם רחוקים מקדושה מאד^צ:

גאמנם אחר כל זה לא התיאש יעקב אבינו ע"ה בעומק לבו מתקוה, שהרי לא אמר מת יוסף, וכל דבריו לא היו רק משפה לחוץ, אבל עומק לבו לא האמין לדבריהם שח"ו אין יוסף בעולם, רק שהתיאש שלא יראהו לעיניו, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה ליוסף (ויחי מח) ראה פניך לא פללתי, אבל לא התיאש מתקוה, ועליו אומר הכתוב (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. ועליו אמרו (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת. ועיקר התגלות עומק לבו של יעקב אבינו ע"ה יצא לאור ע"י יוסף הצדיק, שאז נתבסם עולם התיקון, כי הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן עד שנבנה זה העולם אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי כדאיתא במדרש (רבה פרשת בראשית). ואף שגם בזה העולם נמצא כמה וכמה שהם מחריבי קרתא, כגון דור המבול ודור הפלגה, אכן החילוק הוא, שבאמת היו בעלמין דאתחרבו נפשות יקרים ומהם נבנה עולם התיקון כנודע, אכן שהיו בגודל התפשטות מאד בלי שום צמצום, לכן אתחרבו לגמרי עד שלא הכירו עוד מי הם ולא נשאר מהם שארית בארץ. אבל בזה העולם התיקון, אף שנמצאים מחריבי קרתא, אך אינם מתפשטים כ"כ עד שיחרב העולם לגמרי, שהרי בדור המבול נשאר נח ובניו, ואף שסתים מעינא הוה, והוי כמו שלא נשאר שארית, אמנם נשאר רשימו שממנו נבנה העולם, והכירו את עצמם מי הם^צא. ועיקר עולם התיקון נתבסם אחר שנולד יעקב אבינו בעולם, ויוסף הצדיק יצא ממנו, שמדתו הוא לצמצם את עצמו בל להתפשט בשום דבר. שמדור המבול לא נשאר רק רשימו, נח ובניו שהיו סתים מעינא וכולם נתבטלו, ואף אחר זה לא נתבסם עולם התיקון בשלימות, כי אף שנשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם שיתבטל כל הדור, אמנם אף אם רק נפש אחת תוכל להתבטל, א"כ לא נקרא זאת עולם התיקון עוד בשלימות. עד שבא יעקב אבינו ע"ה והוליד את יוסף הצדיק, מאז נתבסם עולם התיקון בשלימות, שאפילו נפש אחת מישראל לא תתבטל לעולם, אך נשאר בתמידות קוסטא דחיותא והבלא דגרמי מכל פרט נפש ישראל שיתעורר ממנה לעת התחיה. ויעקב אבינו הוא עיקר הצורת אדם בעולם, שהיתה מטתו שלמה בלי שום פסולת^צב. וזהו דאיתא בספרי המקובלים (עץ החיים שער התיקון – שער י) שבשם מ"ה אין בו שבירה. והענין הוא, דהנה בכל דבר יש רגליה יורדות מות. וכמו שנמצא שבת עלאה ושבת תתאה כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ה:), שבת עלאה, היינו שיוכל אדם לעשות כל הפעולות ולא יטרידו אותו שישכח את השי"ת שהוא עושה כל, אכן שאין לפי כבודו לפעול אותן הפעולות. שבת תתאה מורה, שישבות האדם מכל פעולה בכדי שלא יטרידו אותו וישכח את השי"ת, שרק ה' הוא העושה כל. נמצא ששבת תתאה הוא הרגלים משבת עלאה. וכן נמצא בכל הדברים היקרים והגבוהים רגליה יורדות מות ובכל השמות הקדושים, לבד מזה השם מ"ה שהוא ברזא דצורת אדם אין בו שבירה^צג. ונראה בזה נפלאות השי"ת שהציב בעולם, וייצר את האדם גוש עפר מן האדמה ויפח בו נשמת חיים, ועומדים גוף אחד דבוקים וקשורים באהבה ואחוה, ובאמת הם שני הפכיים, מי מאחד אותם, משמע שנמצא ממוצע ביניהם שמצדו אין שום הפכיים ואין חילוק בין זה לזה. ובעוה"ז הציב השי"ת את יעקב אבינו ע"ה שהוא עמודא דאמצעיתא ברזא דתפארת ישראל, שיש בו בחירה להטות את הגוף ולזככו שיאיר כמו נשמת אלוה ממעל בלי שום חילוק ביניהם: