Beit Yaakov on Torah, Miketz 13/בית יעקב על התורה·מקץ י״ג

אויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג.) ובמדרש רבה (מקץ פט) רבי חייא פתח ואמר קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו' זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. זשה"כ (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. מי ברא אלה, היינו כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א:) מי ברא לאלה, שהם שני שמות קדושים. והוא, כי אלה מורה על התפשטות הפרטים, כי השי"ת ברא בעולם דבר והפוכו כולו מקשה שנראים כסותרין זה את זה, וכ"ז הוא להפליא את הברואים שיתמהו מי ברא את כל אלה, האיך יתאחדו ויתחברו הפרטים, משמע שנמצא בעולם ה' אחד ששם מתחברים ומתאחדים כל הפרטים בשורש. וכדאיתא גם במדרש הנעלם (תולדות קלו:) כל מה שברא הקב"ה בעולמות שלו חוץ ממנו היו בשיתוף. היינו שבכל דבר נמצא בחינת דכר ונוקבא, שהם תרין הפכיים שמים וארץ^עז. שמים בהירים ביותר, עד שאף כגרעין חרדל לא יוכלו לקבל מעוה"ז כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.). וארץ מורה על גודל הסתר, וכן הם חמה ולבנה, זכר ונקבה, גוף ונפש, שהם ממש תרין הפכיים, ומ"מ אהבה ואחוה וריעות ביניהם. מי עשה כן, משמע שנמצא עליון על כל אלה דלית תמן פרודא רק אחדותא שלימותא, וכדכתיב (ברכה לג) ובגאותו שחקים, שמגדלות השי"ת ורוממותו רוכב על שחקים, שמתאחדים ומתחברים כל הדברים הנשחקים והנפרדים שנראה כסותרין זה את זה^עח. לכלם בשם יקרא, היינו לכל פרט יש לו שם מיוחד, שהשמות מחלקים ומפרידין אחד מחבירו. מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. אונים הוא מלה מורכבת משני תיבות אין נים, וזה מרמז שלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומפני שיש להשי"ת זה הכח, הוא מאמץ את כח האדם שלא ישתכח ממנו השגחת השי"ת לגמרי, כי לולא זאת שהשי"ת לא ינום ולא יישן היה החשך וההסתרה מתפשטת כ"כ, עד שיסתר מנגד עיניו לגמרי מי ברא אלה. אכן השי"ת שלא ינום ולא יישן, הוא שומר את ישראל, ומאמץ כח הברואים שלא יעדר מהם איש ושלא ידח מהם שום נדח:

בוזהו קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו' זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. והוא, שכאשר נאבד יוסף הצדיק מאביו ואחיו היה חשך אפלה בכל העולם, עד שנסתלקה רוח הקדש מיעקב אבינו ע"ה וירדו כל השבטים ממדרגתן, ואף שהיה לכל אחד אור בפני עצמו, אכן בלא האור מיוסף הצדיק לא נראה אורם, כי הוא המפתח מכל השבטי ישרון, שמדתו הוא רזא דברית חותם הגוף, לצמצם את עצמו בכל הצמצומים ולעבוד עבודה^עט, ועי"ז יזכה האדם לתחיית המתים. כי עיקר התחיה הוא שהמתים שיחיו לעתיד יכירו את עצמם איך שכבר היו לעולמים, כדוגמת האדם שיקיץ משנתו, שמכיר את עצמו מקודם וזוכר מה שעבר עליו קודם השינה. ולא תהיה התחיה ברזא דגלגולא, כי זה נמצא גם בימינו נפשות שהם בגלגולא, אבל אין מכירין את עצמם ואין זוכרים מה שעבר עליהם קודם זה, ואף שנמצא בני עליה שמבררים את עצמם ויודעים מי המה, אכן מעטים הם בעולם. ועיקר הסבלנות שישראל סובלים בעולם הזה, הוא לברר מה שהיה מקודם בבריאה הראשונה, ובזה הוא עיקר העבודה לחתום את עצמו במצות ומעשים טובים, בכדי שיכיר את עצמו לעתיד בעת התחיה^פ. וע"ז מרמז השם אקי"ק שהוא ברזא דתחיית המתים, וכדאיתא בכתבי האר"י הק' (פרי עץ חיים שער הושענא רבה) שהשם אקי"ק במילוי יודי"ן ואלפי"ן וההי"ן עולה במספר חות"ם^פא. והענין בזה הוא, שפירוש השם אקי"ק מורה שעוד אהיה פה, וזה רומז לתחיית המתים. למשל כמו שמלך נותן חותם שלו לאוהבו, שיהיה בידו לסימן ויכיר שכבר היה כאן המלך פעם אחת ועתיד הוא להיות אצלו עוד הפעם. ומהיכן יזכה אדם שיכיר את עצמו בעמדו לתחיה, ע"י שהאדם יצמצם את עצמו בחותמא וסיומא דגופא בל להתפשט בעוה"ז, ועיקר החתימה הוא בפריעה בעור השני שנשאר אחר שהסירו עור הערלה והשליכוה לגמרי^פב, אבל עור השני אין צורך להסירו ולהשליכו, כי יש בו קדושה, רק צריך לפרעו ולשנות את מקומו, וזה מרמז באדם לקדש עצמו במותר לו, והוא מלשון הכתוב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו^פג. וזהו עיקר העבודה והשתדלות האדם, שיברר את עצמו בל להתעקש אף בדבר המותר, שיתבייש האדם מהשי"ת העומד לנגדו תמיד. כי מה שהזהירה התורה הקדושה שלא לעבוד עבודה זרה, מדבר בכל עבודה שהיא זרה לך, והעיקר הוא מי שאין מעצור לרוחו ומתעקש בדבר שחפץ בו עד שאינו יכול להפרד ממנו דאביק בו כ"כ, זהו נקרא כעס שהוא בכלל ע"ז, כדאיתא בש"ס (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם הוי אומר יצר הרע, ששורש יצה"ר הוא כעס, שאין השכינה חשובה כנגדו. וכן כל דבר שאביק בו כ"כ עד שאין מעצור לרוחו להפרד ממנו נקרא ע"ז^פד. נמצא שעיקר השתדלות ועבודת האדם הוא ברזא דפריעה, לקדש עצמו בדברים המותרים, שלא להתעקש בהם, רק לצמצם ולחתום את עצמו בהם, ובזה יזכה שבימי התחיה שיקיצו שוכני עפר, יכיר את עצמו איך שכבר היה לעולמים ומה עדו עליה, כמו המתעורר משנתו, שמכיר עצמו כי נשאר בו אף בשינה קוסטא דחיותא שלא כלה ממנו כח החיים:

גוזה החותם הוא ברזא דיוסף הצדיק, שעיקר הצמצום היה בו, והוא המפתח מכל השבטים, כי יעקב אבינו ע"ה קיים מצות פריעה כדאיתא בזוה"ק (שלח קסג) ויעקב איש תם וכו' דהא פריעה הוה ביה, שבאאע"ה היתה מצות מילה בלבד, שהיה בו כ"כ עבודה והשתדלות וסבלנות במצות מילה כמו שיש לנו היום במילה ופריעה. ומיעקב אבינו ע"ה התחיל מצות פריעה, והוליד כל שבטי ישראל מטה שלמה בלי שום פסולת, רק מלא קדושה שמקדשין את עצמם במותר להם. והמפתח מכולם הוא יוסף הצדיק שהוא החותם. וזהו דכתיב (מקץ מב) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ודרשו ע"ז במדרש רבה (מקץ צא) הוא שהניחן בחתימת זקן ויכר יוסף את אחיו. והם לא הכירוהו שלא הניחוהו בחתימת זקן. והענין הוא, כידוע ליודעי חן שבהדיקנא קדישא הוא עיקר הקדושה, וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק לא הכירו את היקרות והקדושה שנמצא ביוסף הצדיק, ולאו דוקא הקדושה מיוסף הצדיק אף קדושת עצמם ג"כ לא הכירו, ואף שהיו בהם אורות גדולים, כי החותם נסתר ונעלם מהם. וזהו ג"כ רמז הנר חנוכה, שאמרו בש"ס (שבת כא:) שמצאו פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול, כי נר חנוכה רומז ג"כ לתחיית המתים. וכאשר רק מצאו את החותם אזי היה להם ישועת ה', כי זה הוא כל חלק האדם בעוה"ז להכין כלי לקבל האור משפעת השי"ת, והשי"ת ברוב רחמיו יתפשט את אורו עד אין סוף. וזהו דכתיב בשונמית (מלכים ב ד׳:ג׳) כלים רקים אל תמעיטי, היינו שהאדם מצדו צריך להכין כלים, והיינו השתדלות ועבודה, ובהאסוך שמן שהיה לה שלח ה' את ברכתו כיד ה', כי השמן יוכל להרבות באור^פה אבל לא בכלים, לכן יכין האדם כלים והשי"ת ישפיע כגודל חסדיו: