Beit Yaakov on Torah, Miketz 3/בית יעקב על התורה·מקץ ג׳

אויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]) ששנתים ימים מורה על כלל הטובות שברא השי"ת בשני ימים בשלישי ובששי. בשלישי נבראו כל הדשאים ועץ פרי כל פרנסת האדם. וביום ששי נברא בו עיקר החיים כבוד והתנשאות, והוא צורת אדם המנושא על כל החיים, שיש בו דעת והדעת הוא בראש, לכן הולך הוא בקומה זקופה הראש מנושא על שאר האברים. ויש בצורת אדם קומה שלמה, שיש בו דעת לעזוב כל הנאות עוה"ז שלא יהיה כפוף תחתיהם, כי אם יהיה כפוף וחבוש בהם אזי יהיו הם מנושאים עליו וגבוהים ממנו, א"כ במה נבחר האדם מכל הנבראים. אכן בזה שהוא מנושא על כל הנבראים, שבכחו לעזוב ולהניח אותם שלא יהיה חבוש תחתיהם, הוא הנבחר מכל הברואים. אבל הבהמה שאין בה דעת, לזה אינה הולכת בקומה זקופה רק הראש שוה עם כל האברים^ח, ובאלו השני ימים הוכפל בהם כי טוב. והענין שכאן נאמר שנתים ימים, כי מה שנשפע מהשי"ת עצמו בלי שום אמצעי זהו עד מהרה ירוץ דברו וממהר האלהים לעשותו, אבל מה שהולך דרך ממוצע ישתהא ימים כבירים. והנה עיקר הכבוד הוא רק בישראל שיש להם הכרה אף בעניני אכילה ושתיה איך שכל הארץ מלאה כבודו, מה שאין זה אף במלאכי מעלה, שאף שגם הם יכירון שמלא כל הארץ כבודו, אבל רק מרחוק יכירו ולא בהסתר עוה"ז, אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו (תהילים ל״ד:ט׳) טעמו וראו כי טוב ה', שמרגישים וטועמים מכל דבר כבוד שמים^ט. וכשיתבררו אלו השני טובות, שלא ירצו כבוד רק מה שיהיה ממנו כבוד שמים, וכן לא יקחו טובה אך מה שיהיה ממנה כבוד שמים, אז נאמר קץ שם לחשך, שלא יהיה שום הסתרה עוד, ויוכלו להתפשט ולהרחיב את גבולם:

בוזהו דכתיב (דברי הימים א ט״ז:ח׳) הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, וזה המזמור היו אומרים לפני הארון, וזה מרמז שד"ת יתפשטו חוץ לגבול להודיע בעמים. ואף דכתיב (איכה ב׳:ט׳) בגוים אין תורה, והוא מפני שלא רצו לקבלה, כשזרח הקב"ה משעיר והופיע מהר פארן ורצה ליתן להם תורה אמרו מה כתיב בה, והקב"ה אמר להם מה כתיב בה ולא רצו לקבלה, שנדמה להם שיתבטל כל החיים שלהם אם יקבלו ד"ת, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:). אכן האמת הוא שאין בהם ד"ת, אך ע"י תשוקה ורצון יוכלו ישראל להכניס אף הכחות שבעמים לקדושה ולהאיר אותם. כמו שבעל תשובה מעורר אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, שאף אם עשה ח"ו מעשה שנראה לעין שאין לו תיקון להתפלל עליו, אמנם ע"י תשובה, שהוא תשוקה ורצון, יוכל לרפאות את הקודם, ואין לך דבר שעל ידו תוכל לרפאות את הקודם רק בתשובה, שהוא תשוקה ורצון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות ז) שמושה של תורה גדולה מלמודה. וזהו, הודו לה' קראו בשמו, שם מורה על רצון^י, ועי"ז תוכל להתפשט הד"ת חוץ לגבול. וזה הענין נרמז בפרשתנו, והוא שהקב"ה ברא טוב והיפוכו זה לעומת זה עשה האלהים, ואף במדה היותר גדולה נמצא גם כן חסרון. וכמו שמצינו באאע"ה שמדתו מדת החסד, והיה לו הכרה מפורשת שהשי"ת פועל כל ואין דבר נעשה מבלעדי רצון השי"ת, וזו המדה יקרה מאד, אכן יקרותה הוא רק כל זמן שאור הדעת מאיר בהמדה, אבל כשנסתר הדעת מהמדה בהסתעפות המדה בלבושים מסתירים, אזי יצא ממנה ההיפך מרצון השי"ת, שכן נולד ממנו ישמעאל, ששרשו נסתעף מהתפשטות זו המדה, והוא משחית נפשו ועל ה' ישען לומר מאחר שאין דבר נעשה בלתי רצון השי"ת, לזה יוכל אדם התפשט כפי שירצה, וזהו טעות גמור^יא. הן אמת שבשורש אין דבר נעשה בלעדי רצון השי"ת, אמנם זאת הבטוחות אין לאדם על להבא, רק על מה שעבר יכול האדם לבטוח שלא יתייאש עצמו מלשוב להש"י, והבטוחות יהיה לאדם רק במחשבה אבל לא בפועל. ובפועל ישתמש האדם במדת היראה ועל ידה יתעלה מעלה מעלה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ה:ז׳) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו' והוא שידע האדם שבעוה"ז נמצא מדרגות. וע"ז מרמז יחודא תתאה שישראל מיחדים בכל יום תמיד ואומרים (קריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שכל המכוון מבריאת עוה"ז היה שהאדם יצמצם את עצמו מצדו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוהר אמור צ:), כי אם יאמר האדם שאינו צריך לשום פעולה מצדו לצמצם את עצמו ויבטח רק ע"ז התקיפות שאין דבר נעשה רק ברצון השי"ת, א"כ למה ברא הקב"ה את עוה"ז והכל היה כלול ברצון השי"ת גם אז. אך הענין בזה הוא, שבאמת הכל כלול ברצון השי"ת, אכן ה' חפץ למען צדקו שיהיה גם להברואים חלק בהבריאה ביגיע כפיהם, אשר יעבדון את האלהים ויסייעו בפעולותיהן להמכוון שהיה להשי"ת בבריאת עוה"ז:

גוזהו החילוק שבין ישראל לעכו"ם, שהם אומרים שמאחר שבשורש השי"ת הוא פועל כל, א"כ למה לו לאדם לצמצם את עצמו מצדו ולפעול איזה פעולה. ובזה הם חולקים על שורש החיים שלהם ומצדם אין להם שום הויה וקיום. כי אף אם לא נבראו כלל בעולם היה זה. אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו, אלה תולדות יעקב יוסף (וישב לז), שמדת יוסף הולכת עם כל פעולה ופעולה שנעשה בישראל, שמדתו יסוד צדיק לצמצם עצמו בכל פעולה שיעשה ואינו מתפשט בשום מדה בשלימות, וזה גורם כל השפעת טובה, והמשל בזה למלך שחפץ ליתן לאחד מנה ולא קיבל המקבל רק החצי, נמצא שהמלך לא גמר מחשבתו וצריך ליתן מחדש. וזהו ג"כ הענין שאין צמיחה רק ע"י זריעה, והוא שהשי"ת נתן לאדם תבואה וברשותו לאכלה, והאדם מצמם את עצמו ונותנה בחזרה ומאמין בחי עולמים וזורע (מדרש תהילים יט) לכן מצמיח לו השי"ת תוספת מרובה מחדש^יב. וזהו ג"כ כענין מצות מילה, שהשי"ת ברא את האדם בחסר בטובת עין, שיוכל לדמות שבכחו ועוצם ידו עושה לו חיל, וישראל מצמצמין את עצמם ומכירין שרק השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, לזה משפיע להם השי"ת חיים מחדש שלא יהיה לו שום הפסק לעולם^יג. וכך איתא בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה תהילים סימן קיח) על אנא שהיה הכהן גדול אומר ביום הכפורים וכן באנא ה' הושיעה נא, שאנ"א הוא ר"ת "אליהו "נדב "אביהוא. והוא שאלו שלשה צדיקים התקרבו עצמן להקב"ה קודם זמנם, והם מיין נוקבין שעל ידם יושפע כל החיים לישראל^יד. וזהו שנאמר ביוסף (ויצא ל) יוסף ה' לי בן אחר. והוא שזה השם שהוא ברזא דנוקבא הוי"ה במילוי ההי"ן בגמטריא בן, גורם כל השפעת טובה לישראל, והוא ברזא דיוסף הצדיק שהוא מחבר ומקשר כל העולמות^טו. ולזה כשנעלם יוסף הצדיק ושמו אותו בבור נעשה פירוד בעולם, וירד יהודה מאת אחיו. וגם חלום פרעה מרמז על פירוד, שהיה שובע בפני עצמו ורעב בפני עצמו. והענין הוא, שהש"י ברא את עוה"ז ברב חסד בטובת עין, עד שנדמה לעין שרשות נתונה, והאדם בכחו כונס חיל, ולזה לעתיד שהקב"ה יראה אז ידו החזקה וכחו הגדול אזי יתבטל כל העוה"ז, כדכתיב (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וע"ז מרמז חלום הפרות והשבלים, שהכחושות בלעו השמנות, היינו מי שיאמר כחי ועוצם ידי הן בחיים והן בפרנסה יתבטל לעתיד ולא ישאר בידו מאומה^טז. אכן מדת יוסף הצדיק, היא הנותנת עצה לישראל שיצמצמו את עצמם אף בזה העולם, להכיר שבאמת הכל ביד השי"ת. ולזה הוא המדה, שמאחר שהם נותנים מקום לכבוד השי"ת בעוה"ז, לכן לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלכותו גם אז יהיה מקום לעמו ישראל, וע"ז נאמר (נחום א׳:ז׳) טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו: