Beit Yaakov on Torah, Miketz 33/בית יעקב על התורה·מקץ ל״ג

אויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וגו' אתה תהיה על ביתי וגו'. הענין שפקד את יוסף על כל זה, מפני שהבין שאין בכל עמו גם אחד שיהיה מעצור לרוחו בעת שהשי"ת יאיר פניו לעולם, להבין לצמצם את עצמו ולידע שעוד יבא עת שהשי"ת ינהג אז במדה אחרת בעולם, ולהכין לעצמו חיים על אותו העת. וכענין דאיתא בזוה"ק (בשלח נא:) למלכא דאיהו שלים מכלא וכו' מה ארחיה דההוא מלכא, אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים. וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש וע"ד בעי לאסתמרא מניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין וחייכן ולא אסתמר מניה. ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר, מלכא ודאי שלים הוא וכו' אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא וכו' וע"ד בעי לאסתמרא וכו'. ולזה דן השי"ת במדתם, היינו ישראל שמצמצמים את עצמם בעדנא דאנפי מלכא נהירין, וזוכרין בהעת שבדינא יתיב, לזה אף כשיגיע העת שהש"י ירומם מדותיו, מ"מ יזכור בהם השי"ת ויתן להם חיים והויה גם אז. אבל העכו"ם שסוברים שהשי"ת מנהג עולמו ע"פ טבע, לכן ישכחו בהשי"ת בעת שיאיר פניו לעולם, לזה כשתבא השעה שהשי"ת ירומם ויגביה מדותיו ישכח זכרם לעולם^קסג. ולזה כשראה פרעה שאין גם אחד מהמצריים שיבין החלום ופתרונו רק יוסף לבד, הבין מזה שהוא מפני שאין בהם ישוב הדעת להכין מימי השובע לעת הרעב שיצרך לו, ממילא אף אם יפקוד אחד מהמצרים להטמין בר תרקב התבואה, כמו שאמרו בש"ס (שבת לא.) כלום ערבת בהם קב חומטין ופירש"י עפר מלחה והיא לא תצמח, אך כאשר יערבו העפר מליחה בתבואה תתקיים התבואה ולא תרקב. וע"ז מורה מלח, לצמצם אדם את עצמו^קסד, אף אם יראה אנפוי דמלכא נהירין עכ"ז ידע דמלכא ודאי שלים הוא ובההוא נהירו דינא יתיב^קסה: