Beit Yaakov on Torah, Noach 2/בית יעקב על התורה·נח ב׳

אאלה תולדות נח וגו'. כתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. הודאה הוא שהאדם כופף קומתו ומבטל עצמו נגד השי"ת מכל וכל. והיינו במקום שהרצון עומד לנגד עיני האדם גלוי ומפורש. אבל במקום שאין הרצון מפורש לעיני האדם, והיינו בשעה שהשי"ת מגלה מדותיו, ואז נקרא השי"ת עליון שמנושא מתפיסת אדם בעוה"ז^טו, שם הוא העצה רק לצמצם את עצמו ולא להתבטל לגמרי. וזהו ולזמר לשמך עליון, מלשון לא תזמור, שמתפרש גם מענין קציצה שקוצץ ומצמצם את התפשטות הענפים אבל אינו מכלה את העיקר מכל וכל. וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד.) וזמירות כד"א לא תזמור וכמו שנאמר (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני. כי אחר שבחר ה' ביעקב וכרת בריתו עמו, הוא חפץ בקיום זרע ישראל ולא שיתבטל האדם מכל וכל^טז. ואף מצות קידוש השם שהאדם צריך למסור כל כחו וחיותו עבור קדושת שמו יתברך אינו אלא בפרהסיא בתוך עשרה מישראל, שאז נשאר ממנו השארה במה שנתקדש על ידו שם שמים ברבים, ונקבע ע"י מסירות נפשו קדושה בלבות הרואים מקדושת שמו יתברך, אבל בצנעה אין מחויב למסור נפשו מטעם זה, כדילפינן בש"ס (סנהדרין דף עד) מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב). והיינו לפי שהשי"ת הוא רק דורש טוב וחפץ בקיום העולם ולא באבדתה^יז. ומסיים הכתוב ואומר (תהילים שם) בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד. והטעם כי הנה אויבך ה' כי הנה אויבך יאבדו, זה נאמר נגד דור המבול שעמדו בהיפוך מזה השם יקו"ק, שמורה על מה שחפץ השי"ת בהויית הבריאה, ולכך נאבדו לגמרי. וכדאיתא בבראשית רבה (פל"ח) דור המבול ע"י שהיו שטופים בגזל שנאמר (איוב כ״ד:ב׳) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהם פליטה. אבל דור הפלגה ע"י שהיו אוהבים זה את זה לפיכך נשתייר מהם פליטה. וזהו שמסיים הכתוב (שם) יתפרדו כל פועלי און. נאמר על דור הפלגה לפי שחפצו בקיום ובישוב העולם לא נכלו ונאבדו רק נתפרדו, ועליהם נאמר, בפרוח רשעים כמו עשב, לפי שדורות הללו פרחו בדמות הראוי להבנות רק שלא נגמר קומתם ובנינם, וזהו כמו עשב שהוא מאכל אדם, רק שלא נגמר כל בישולו שיהא ראוי לקצור, וכמ"ש, מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם (תהילים ק״ד:י״ד):

בוגמר הבנין והקצירה התחיל מאברהם אבינו ע"ה. והענין בזה, כי הנה איתא במדרש רבה (בראשית פ"ט) רבי תנחומא פתח את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג׳:י״א) בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי להבראות קודם לכן. אמר ר' אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. ונתבאר בכתבי האריז"ל (בעץ חיים שער שבירת הכלים) כי בעשרה עולמות היה חורבן וביטול ופגם עד שברא את עולם התיקון^יח. והנה מעלמין דאתחרבו לא נשאר מהם השארה קיימת בפועל, רק שבסיבת חורבנם השאירו צעקה לפניו יתברך, כי נשאתני ותשליכני, שזה היה סיבה לעורר רצון לברוא עולם קיים ומתוקן. ומעשר עולמות שנחרבו נתעוררו עשרה מאמרות במעשה בראשית, שהם רומזים לעשר מדות שהם מקבלים כסדרן התחתון מהעליון שעי"ז נבנה העולם בתיקונו. וע"ז רומז הכתוב (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כו.) ובתיקונים (ריש תיקון כא מד:) א"ד מן שם אדנ"י שרומז על הצעקה שעלה מעלמין דאתחרבו. וכדאיתא בירושלמי תענית (פ"ב ה"א) ואד יעלה מן הארץ כיון שעלה שבר מן הארץ וכו' שזהו גרם התעוררות לברוא עולם התיקון בעשרה מאמרות, כמו שנתבאר לעיל (בסדר בראשית) על פסוק הנ"ל^יט. ושאלו בזה חכמי המשנה (באבות פ"ה) והלא במאמר אחד יכול להבראות, כלומר שהיה די להיות החורבן והביטול בעולם אחד, להיות הצעקה מעורר רצונו יתברך למאמר אחד בבריאת עולם התיקון. ולמה הוצרך להיות בריאת עולם התיקון בעשרה מאמרות שנתעוררו אחר צעקת עשרה עולמות שנחרבו. והשיבו, אלא כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולהפרע מן הרשעים שמחריבין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. היינו שאילו נבראה במאמר אחד היתה הבריאה עדיין קרובה ביותר למאצילה. כי אף שהיה במאמר, היינו ע"י מסך מבדיל והסתרה, בכל זאת שיערה חכמתו יתברך, כי אם לא יהיו כל כך מסכים עוד, לא היה האדם מרגיש שהוא נפרד ויש לו כח בחירה, ולכן אם היה חוטא היה לו פתחון פה לומר, הלא כל כחי הוא מהשי"ת ולמה נתן לי הכח לעשות היפך מרצונו. והיה נמשך עי"ז תקיפות עצום להאדם להתפשט בשרירות לבו הרע, וממילא היה מתבטל כלי קיבולו והיה ביטול העולם בכלל, כי עיקר מה שנעשה הבריאה כלי לקבל הוא ע"י מדת היראה. וכמו הענין בפרשת בראשית (ענין מו):

גורק אחר חורבן העשרה עולמות, שנחרבו בשביל שהיו בגודל אהבה ותקיפות, שמעט היה ההסתרה שבהם, מפני שהיו קרובים למאצילם וראו שורש בריאתם מהרצון הפשוט. אזי אח"כ התבוננה הבריאה, אשר מהתקיפות יבוא כח לקלקל ולהפסיד את עיקר קיומה והויתה. לזאת הסכימה להיות במדת היראה, שלא יאיר בה האור בבהירות כל כך להביט בשורש בריאתה^כ. כי כשנעשו הרבה מסכים, לזה רומזים התקונים הנזכרים באדרא זהר נשא (קלה:) למעבד יקרא ליקריה וזהר בלק (רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא^כא. והיינו שעי"ז האדם יודע בעצמו שניתן לו כח בחירה, ויכול מדעתו למאוס ברע ולבחור בטוב. וזהו שהשיבו, כדי להפרע מן הרשעים וכו' שמתחלה, קודם שסבלה הבריאה כל כך חורבן וסבלנות מצדה, כל מי שגרם לאבד העולם לא היה החטא נוגע רק בין אדם למקום, כי כל הויות העולם היה רק מחסדו הגדול בלבד, ולנגד הכל יכול לא נחשב החטא מאומה, כי בדבר ה' שמים נעשו, והמאבד עולם מלא כאלו לא איבד כלום. וכן כפי הערכה הראשונה מעלמין דאתחרבו, לא היה אפשר ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, אחר שיודע בעצמו שאין לו חלק ויגיע כפים בזה השכר, כי הכל הוא חסד חנם, כיון שאין להאדם כח בחירה לנטות כלל מהרצון המפורש שאמר והיה העולם, ואין מקום לשכר ועונש. אבל אחר שסבלה הבריאה הרבה בחורבן עשר עולמות ובהסתר האור בכמה מסכים, שהם עשרה מאמרות במעשה בראשית, שעי"ז יש לה להבריאה בכלל ולכל נפש בפרט עמל ויגיעה בקיום הויות העולם. ולזאת מי שמאבד את העולם, מעתה החטא נוגע גם בין אדם לחבירו, ואינו נמחל עד שירצה את חבירו, כדאיתא בש"ס (יומא פה), כי גרם קלקול והפסד לבנין גדול שבא אחר חורבן עשר עולמות וצעקתם והתעוררות הבריאה. ואחר סבלנות כמה ברואים שמקיימין את העולם בעמל כפם, להתגבר על יצרם ולמשול ברוחם נגד כח הבחירה. והעובד את השי"ת ינעם לו חלקו, שמקבל שכר טוב שטועם בו טעם יגיע כפיו, מאחר שנעשו עשרה הסתרות שגרמו כח בחירה בעולם, והוא בבחירתו בחר בטוב וקיים את העולם^כב. וזהו ליתן שכר טוב לצדיקים, שרואה שאוכל מיגיע כפיו שזהו נוח לו לאדם ביותר, וכדאיתא במדרש (קהלת פ' ד) רעותא דבר נש דיתקרי לעי ונגיס:

דוהנה כל עשרה דורות שמאדם עד דור המבול ג"כ קבלו כחם מעלמין דאתחרבו, והיו בתקיפות גדול שלא אחזו בצמצום, לפי שהיו קרובים מאד לבריאת עולם ולכן נחרבו ג"כ, אלא שמהם נשאר השארה קיימת בעולם נח ובניו, שהם ראו עולם בישובו וחורבנו ואח"כ בישובו, שעי"ז נתנטע בהנשארים אחריהם יראה ביותר, אחר שראו הכליון העצום שהיה בהמבול, והתבוננו כמה יכול להפסיד ממה שאין אוחז בצמצום. כי מצד מה שהשי"ת ברא את העולם לא יתעורר יראה בלב האדם, כי בדבר ה' שמים נעשו, והיו דברים לחוד בלי מתן מעות מצד הבריאה. ואצל השי"ת לא שייך לומר שמפסיד לו, כמאמר (איוב ל״ה:ו׳-ז׳) אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו. וגם מעלמין דאתחרבו לא נתנטע עוד יראה קבועה בלבם, כיון שלא היו עדיין בריאה שלמה ולא נשאר מהם נפש מפורש בעולם רק צעקה, וצעקתם היא השארתם. אבל בחורבן המבול שהיו נח ובניו שנשארו וראו את החורבן הנורא שהיה בכליון עצום. מזה נשאר בלבבם יראה קבועה לבל יפסיד כל צעקת הנדחים והאבודים, כי מצד שכבר קדמו לו כל כך סבלנות וצעקה מהבריאה עצמה, יש מקום שיוכל להפסיד להבריאה. כי מצד הבריאה נראה שהפסידה הכל במה שנחרבה. ומזה נתנטע ונקבע יראה בלבות הנשארים לקיים דיבורם, היינו שיביטו לתכלית שנבראו עליו כדי לקיים כח הווייתו, כיון שראו מה שכבר נכשלו ונתקלקל:

הוזהו עומק כוונת האריז"ל שכתב (בליקוטי תורה פ' בראשית ד"ה קץ) על פסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי לא המטיר ה' אלהים וגו', שי"ח ר"ת ש"ם ח"ם יפ"ת, כי לא המטיר שעדיין לא היה מבול בעולם עכ"ל. שיח היינו דיבור, שעד המבול לא היה עדיין להעולם דיבור גמור, כי היה כדברים בלא מתן מעות, כי כל הבריאה היתה רק בחסד ולא מהתעוררות הבריאה וכדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה^כג. ואף שנחרבו כבר כמה עולמות, בכל זאת לא נשאר מהם נפש בפועל כמו שנשאר מחורבן המבול נח ובניו, וזה מרומז בר"ת שי"ח. כי לא המטיר וגו' שעדיין לא היה מבול בעולם, שע"י המבול נתחזקה קנין הבריאה בתורת דברים ואיכא בהדייהו מעות, שלא יחזור השם יתברך עוד מקיום העולם. ואדם אין וגו' שמעלמין דאתחרבו לא היה עוד נפש מפורש שתתחזק עי"ז הבריאה בכח יראה ופחד מהגערה שגער השם בהדורות הקודמים, שזה אחד מעשרה דברים שבהם נברא העולם, כדאיתא בחגיגה (דף יב.) מדכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. וזה נתחדש אחר המבול שע"י הגערה נתחזקו יסודי הבריאה בכח יראה ופחד שלא תתפשט עוד כמלפנים. ועי"ז קנתה חלק וקנין בקיומה להיות לה קנין גמור, בתורת דברים ואיכא בהדייהו מתן מעות, והיינו בדמין סגיאין שהפסידה העולם. ולכן תולין קללת מי שאינו עומד בדיבורו, בדברים ואיכא בהדייהו מעות, בדור המבול (בבא מציעא דף מד.) מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. לפי שמעורר השחתת קיום העולם, שגם דברים בהדי מתן מעות לא יהיה קנין, וצריך להפרע ממנו מחדש ככל מה שעבר על דור המבול כדי לחזק הקנין ביתר שאת. סוף דבר, כי כל מה שנראה השחתה בעולם הוא רק מצד הבריאה, אבל בשורש הוא רק התחלה לבנות עי"ז בנין יותר שלם, שהשי"ת אינו משחית רק בונה תמיד. וכדאיתא במדרש (תהלים עה) זש"ה כי אל רחום ה' אלהיך ולא ירפך ולא ישחיתך. ואתפלל אל ה' ואומר אל תשחת עמך ונחלתך. א"ל הקב"ה אינני משחית רק בונה כו'. ועד"ז נמשך חורבן עולמות הקודמים והשחתת המבול ופירוד דור הפלגה, שבכל פעם נתחזק הבנין של קיום העולם בחיזוק יותר, עד שנגמר אצל אברהם אבינו בתכלית השלימות. שע"י המבול נתחזקה הבריאה, כי גערה הוא אחד מעשרה דברים שברא בהם הקב"ה את העולם, כדאיתא במס' חגיגה (דף יב.) והגערה מכלל העולם היה המבול, שאחר שהביא הקב"ה את המבול נקבע יראה קבועה בהעולם והתחיל בנין העולם ונגמר אצל אברהם אבינו ע"ה^כד: