Beit Yaakov on Torah, Noach 3/בית יעקב על התורה·נח ג׳

אאלה תולדות נח וגו'. כתיב (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת. מזמור מורה צמצום מלשון לא תזמור (ויקרא כה) שע"י הצמצום יש לו להאדם יתרון שלא יתבטל לעתיד בהתגלות אורו של הקב"ה שדומה לאבוקה, כדאיתא (פסחים דף ח.). ופירשו שם שבהיות הרבה אורות יחד אין האדם יכול לקבל אור גדול כזה, אך בשביל שהאדם מצמצם עצמו כפי כחו בשעת הסתר האור, בשעה שיוכל לדמות בנפשו כחי ועוצם ידי, עי"ז קונה לעצמו יתרון שלא יתבטל בפני האור שיתגלה לעתיד מפורש. וכמו שאמרו (שם) למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני אבוקה. וביאר כבוד אאמו"ר זצללה"ה שלא אמרו כנר בפני השמש משום דשרגא בטיהרא מאי מהניא. שמתבטל ומתכלל במקור האור שהוא השמש. אבל נר בפני אבוקה אינו מתבטל שהוא חלק ממנו וניכר בו אור בפני עצמו^כה. וזה היתרון נקרא שיר ליום השבת. כי הנה השי"ת ברא את העולם מרוב חסדו בלי שום התעוררות מצד האדם ואתערותא דלתתא. וכן הציב השי"ת קץ וגבול לכל מעשה בראשית שישובו ויתכללו בשרשם ג"כ בלי דעת והתעוררות מהאדם, כמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (ישעיה ב) שלא ישאר הויה מיוחדת לשום בריה, כי ישובו כולם להתכלל באור הגדול והבהיר שיתגלה לעתיד, כי אין מי שיוכל לעמוד אז באורו שלא יתבטל ממציאות לחזור ולשוב להתכלל במקור השורש הממציא כל הנמצאים. וזהו מצד האדם נראה העדר והפסד, שיהיה הכל מצד רצונו וחסדו יתב' בלי פעולת ועבודת האדם. וזהו מעין קדושת שבת כדאמרינן בש"ס (ביצה דף יז.) שקדושת שבת קביעא וקיימא אף אם אין ישראל מקדשי לה:

באמנם כאשר רצה השי"ת לזכות עמו ישראל שיהיה להם הויה מיוחדת ואור ניכר בפני עצמם, גם בעת שיתגלה אורו הגדול והבהיר שתקרא ההארה על שמם. צוה שיצטמצמו ביום שבת של עוה"ז מאד מכל מלאכה ודברי הרשות. שבשכר זאת גם כשהשי"ת ינהיג את עולמו באורו הגדול בשבת שלעתיד לבוא, יהיה קיום לעם ישראל^כו. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין דף צב) אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו צדיקים מה הן עושין הקב"ה עושה להן כנפים ושטין על פני המים כו'. כנפים רומז על הגנה שהאדם מקבל ממצות, וכדאיתא בש"ס (שבת דף מט.) מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם. ועיקר ההגנה הוא ממצות לא תעשה, שמצמצם את כח פעולותיו מעין שמירת שבת ששובת מכל מלאכה^כז. והוא ע"י מה שהשם אדנ"י נרתק להשם הוי"ה בעוה"ז^כח, ויש לו בזה להאדם יגיעה וסבלנות בעוה"ז. אף שענין הצמצום מצד האדם הוא במדרגה נמוכה ובהיקף קטן למאד, וכדכתיב (ואתחנן ו) היום על לבבך שנתבאר בדברי כבוד אאמו"ר זלה"ה בס' מי השלוח (ח"א ואתחנן ד"ה והיו) בדרשות אנשי יריחו (פסחים דף נו.) שדרשו היום על לבבך ולמחר בלבבך שלעתיד יקבעו המצות בלב. אבל בעוה"ז המצות הם על לבבך ולא בלבבך. ועד כמה יוכל להגיע כח הצמצום שבנפש האדם. בכל זאת שורת הדין נותן לפי שהאדם מצמצם עצמו כפי כחו בעוה"ז, גם השי"ת יתן לו כפי כחו, שהוא כל יכול וגדול דעה שאינו מקפח שכר שום בריה. כי מאחר שכל הבריאה הוא רק ברצון אצלו יתברך ולא בהכרח חלילה. וכיון שהוא רק בחסד ממילא אין אצלו יתברך שום חילוק בין מדרגה גבוהה לנמוכה ושפלה. כיון שגם דבר גדול אינו אצלו הכרחיי. ולזאת הוא משלם שכר לישראל על צמצום כל שהוא שסבלו בעוה"ז וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנו:) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא. ואינו מקפח שכרם וישאיר להם מעבודתם הארה קיימת שתקרא על שמם, שלא תתבטל גם בעת שיפתח השי"ת את אורו. וזה מזמור שיר ליום השבת, שע"י הצמצומים שהאדם סובל בעוה"ז קונה שיר ליום השבת, שישיר באור פני מלך חיים באורח ישר ולא יתבטל, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שלעתיד יתגלה אורו של הקב"ה מחדרי חדרים ממקום שמלאך אין יכול להביט, כי אין המלאך יכול לעלות ממדרגתו לעולם. אבל ישראל אחר שנכנסו בעוה"ז בהסתרה וספיקות, עד שהיה לו מקום כשלון לטעות ולומר "אני הוא", ושם צמצם עצמו נגד השי"ת לקבל עליו עול מלכות שמים. בעבור זה יתנהג עמו השי"ת מדה במדה ויתגלה לעומתו האור מפנימיות. ואומר, ראו עתה כי אני אני הוא, ונותן לו מקום בעצמות אורו^כט:

גוזה שאמר הכתוב (שם) הלוא הוא אביך קנך. שרומז על שתי בחינות הללו שנמצא בעם ישראל. שאף שיש להם בשורש קדושה קביעא וקיימא למעלה מעבודה, שנקראו בנים למקום, בכל זאת הם אוחזים בצמצום לקנות עי"ז שם עבד, שבזה יש נעימות וקנין ביותר. וזהו אביך קנך. וכמו שהמשילו משל ע"ז בספרי (האזינו פסקא שט) משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו, אותה שדה היה אוהב ביותר מכל השדות שהורישו אביו. ואחר הבירור שיאיר להם השי"ת איך הם בנים למקום בשורש בלי שום עבודה. בכל זאת ישאר להם קנין בעבודתם שתקרא על שמם שהוא יגיע כפיהם^ל. אמנם דור המבול לא רצו לאחוז בצמצום, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לח) דור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו, ששם זה מורה על ענין הצמצום שאמר לעולמו די, כדאיתא בש"ס (חגיגה דף יב.) ומשם זה אדם מקבל הגנה מכל רע, שע"י שאדם אוחז בצמצום שלא יתפשט עצמו בשום מדה עד קצהו, בזה נעשה התמזגות והתכללות כל המדות יחד ואין אחת דוחה חברתה. וזהו יסוד וקיום כל המציאות, כי אף שבשורש מצד השי"ת אין צורך לצמצום, ויוכל להיות כל מדה בתכלית התפשטותה ואין ביניהם התנגדות כלל. אבל מצד האדם אי אפשר שיהיה להם קיום ושלום אם לא יהיו אצלו ממוזגים במשקל, שלא יתפשט עצמו משום מדה עד תכליתה, בכדי שישאר מקום גם למדה ההפכיית לה. ולזאת הביא השי"ת עליהם מבול שבלל את הכל מדה במדה, לפי שלא היה בהם התמזגות המדות להיות כלולה אחת בחברתה, שזה הוא יסוד התחלת עולם התיקון^לא, כמו שיתבאר לקמן (אות לז) משם האריז"ל: