Beit Yaakov on Torah, Noach 33/בית יעקב על התורה·נח ל״ג

אוירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה. ענין שבועה זו שנועדה לנח מה שאמר ה' אל לבו, שלא נזכר בפירוש בפסוק שנאמר לנח, ובמדרש מוכח שדור הפלגה ידעו מהשבועה, וידיעה זו היתה לנח ע"י מה שהרגיש בנפשו אשר הוסכם והוקבע בלבבו שבועה שלא יוסיף עוד להתפשט באין מעצור כמו שהיה בדורות הראשונים^קכט. ועי"ז התבונן בסיבת הדבר, כי מעתה השי"ת מלא רצון, וכבר בחר בקיום העולם ובישובה, ונשבע לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, ועי"ז נתמלאו כל העולמות מהסכם שבועה זו לא אוסיף, עד שנמשכה ג"כ לנפש האדם ונקבעה בפנימיות לבו, ונשבע ג"כ לא אוסיף עוד להתפשט ביותר כאשר בתחלה. ואף שפשטות הענין מורה לפי דעת האדם שבשביל ריח הניחוח שנתעורר מהבריאה נשבע ה' לא אוסיף, אבל באמת הוא בהיפוך, שמזה שנתמלא השי"ת מלא רצון, מזה ידע נח להעלות ריח ניחוח, וכמו שכתוב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. וכן הוא בכל הענינים המתחדשים אצל הנפש, ההתחלה בשורש הוא מהשי"ת, שכאשר השי"ת מתחיל לבנות איזה דרישת טובה בעד האדם, אזי תיכף נפש האדם מרגשת מעין דוגמא זו בפנימיות שרשה למעלה, ומעמיד עצמו למטה להיות דפוס וכלי מוכן לקבל מעין אותה טובה, וזה הוא ע"י עניני הצינורים וההמשכות הנמצאים בהעלם בכל נפש, שעל ידם נמשך אחרי הרצון העליון למעלה מתפיסת שכלו וכח בחירה שבו. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקוב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקוב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה. היינו שעי"ז שאנו רואים באיזה נפש שהוא בכח למסור נפשו בכל כחו ולבו, ורצונו לרדוף ולהשתדל בכל עוז לכוון לרצון השי"ת בכל המצות ודקדוקיהם וכוונותיהם, זה מורה שהשי"ת בחר בנפש זה תחלה, ועי"ז יש לו יתרון כח כל כך לעבוד ולרדוף כל כך להתקרב אליו ית' יותר ויותר^קל:

בוכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה (שמואל ב ז) שבעת שנאמר לו והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', אז עלה על דעתו לבנות בית להשי"ת, ולא כמו שנראה לעין שההתחלה הוא מכח בחירת האדם בעצמו, ובשכר זה השי"ת בוחר בו אח"כ, כי באמת הענין הוא בהיפוך, שעבודת האדם ורדיפתו אחרי השי"ת אינו רק לסימן שהשי"ת בחר בו תחלה, שמשם נצמח החשק בלבבו לרדוף ולהיות נמשך אחרי רצון השי"ת^קלא. אמנם מחסדי השי"ת לתלות בכ"מ ההתחלה על שם האדם, וע"כ אומר כאן וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו וגו'. שבפשטות הענין מורה שההתחלה היתה מצד הבריאה, שע"י שנקבע בלבם שבועה להצטמצם מעתה ולא יאחזו עוד בהתפשטות, נתעורר ג"כ למעלה הסכם ושבועה לא אוסיף. ובאמת הוא רק מחסדי השי"ת שתולה תמיד התחלת העבודה בהבריאה כמו כאן. ועל ענין זה רמזו רז"ל במאמרם (עירובין סה) כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. יין רומז לתקיפות, ובשעה שהשי"ת מאיר תקיפות בלב האדם להכיר שרשו שנקרא בן למקום, והוא אינו מוצא נייחא מזה התקיפות ומתפתה לאחוז דרכיו בצמצום כעבד לפני רבו, לפי שבזה מעוררים רחמנות יותר, וכדכתיב (מלאכי ג׳:י״ז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, סימן שיש בו מדעת קונו, שנשמתו יש לה אחיזה בשורש הרצון העליון מהשי"ת, שכן השי"ת הוא ג"כ מתפתה מיינו של עצמו. כי הנה בשורש ידוע, שכל העבודות והצמצומים שהאדם עובד בכח בחירתו, הכל הוא מיד השי"ת בעצמו, לפי שהוא מקיף את כל שורש המפעל ההוה בעולם המעשה, ומבלעדו אין תנועה וחיים ורצון לשום נברא. ובכל זאת הוא מתפתה מיינו, והציב לעצמו סדר העבודה שיהיו ממליכים אותו בבחירה ועבודה מדעת עצמם, כדי לקבל כבוד מתחתונים^קלב. אף שבשורש ידוע שאין לכח בחירה שום מציאות, והכל מתנהג בהכרח מצד רצון השי"ת המקיף, וממילא שוב אין מקום לקיבול כבוד מתחתונים, כמו למשל אם יתקן אדם לעצמו צורת איזה בריה לעשות לפניו סימני כבוד, לא יתכן לומר שמקבל כבוד עי"ז, שאין קבלת כבוד שייך רק מבעל בחירה שעושה הכבוד מדעתו ובחירתו מצד שמכיר ערך המקבל הכבוד ויוקרו:

גוזהו כוונת השיר הקודש הכתר והכבוד לחי עולמים (שחרית של שבת), היינו שמצד תפיסת שכל האדם נראה לשני הפכיים, שכתר היינו אור מקיף את שורש כל המציאות בכללות ופרטות, וכדאיתא בש"ס (מנחות כט:) כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, היינו שאור הכתר הוא מקיף ומכתיר את שורש כל המעשים והמפעל היוצא מצירופי האותיות וסידורם, נמצא שכל המציאות כולו וכל המתחדש בעולם, כבר הוא מוקף ומוכתר שלא יצא חוץ מעומק רצונו ית', ובכל זאת רצונו זה כבודו ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, שמשפיל עצמו לפנות למי שירבה כבוד שמים, ומתפתה ביינו כאילו היתה ההתחלה מפאת רצון האדם שחולק כבוד בבחירה מדעת עצמו. לכן לעומת זה צריך האדם לאחוז ג"כ במדה זו ולהתפתות ביינו, שלא להשען על שום תקיפות רק יצמצם את עצמו כפי כחו בזה העולם. ובזה ניכר ההפרש שבין ישראל לאוה"ע, שהאומות כשהשי"ת מראה להם איזה תקיפות בלבבם ונדמה להם שיש להם ג"כ אחיזה בשורש הרצון, מיד הם רוצים להתפשט בכל יכלתם על סמך תקיפות זה, ואומרים שמעתה אין שום צורך לעבודתם כלל, שאף שיתפשטו ביותר לא יצאו מגבול רצונו יתברך שלא מדעת, וממילא כשמתפשטים כל כך מטרידים דעתם למאד בחמדת עוה"ז, עד ששוכחים גם את מקור תולדות התקיפות שהאירה להם להתפשט והולכים חשכים. אמנם ישראל, כל מה שהשי"ת מאיר להם תקיפות יותר, איך שנקראו בנים למקום, והם דבוקים בשורש הרצון למעלה מעבודה, הם מוסיפים להצטמצם יותר ולקבל עליהם עול מלכות שמים, להזדכך ולהתברר בכמה מיני בירורים וסבלנות, משום שכל מגמתם ורצונם לידע איך השי"ת יברר אותם מתוך עבודה שהם בנים למקום^קלג. וכמו שהיה אצל אברהם אבינו ע"ה שהשי"ת הבטיח לו (בראשית י״ז:ד׳) אני הנה בריתי אתך, ואעפ"כ לא מצא נייחא בלבבו במה שהובטח שהוא קשור בבריתו למעלה מדעתו, והשתוקק כל כך לברר ולזכך ולברר עצמו בכח מעשיו, שיבין גם בתפיסת שכלו איך הוא קשור בברית, עד היכן שנולד אצלו ממאמר שאמר השי"ת אני הנה בריתי אתך, מאמר מקביל כדכתיב (שם) ואתה את בריתי תשמור, היינו שאני הנה בריתי אתך בשורש אף בלי צמצומים ועבודה, רק שלראות זאת מפורש בתפיסת שכל אנושי תצרך למאמר ואתה את בריתי תשמור, היינו שתברר את עצמך בחשבון ובדעת ע"י צמצום והסרת נגיעה, אז יתברר מפורש איך שאתה קשור בשורש הרצון והברית שהשי"ת כרת עמך^קלד: