Beit Yaakov on Torah, Noach 4/בית יעקב על התורה·נח ד׳

אאלה תולדות נח וגו'. כתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. הכתוב הזה מוסב על ענין השחתת המבול, שעל ידי הגערה שגער השי"ת בדור המבול נתחזקה הבריאה. כי גערה היא אחד מעשרה דברים שברא בהם הקב"ה את העולם, כדאיתא בחגיגה (יב.) והגערה מכלל העולם היה בהמבול, שאחר שהביא הקב"ה את המבול נתחזקו יסודי הבריאה, שמתחלה היו עדיין רופפים, כי בריאת העולם היתה מרצונו וחסדו הגדול בלבד בלי אתערותא דלתתא. וכדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה^לב. אבל באמת עיקר תכלית הבריאה היה שתהיה לה יגיע כפים לקבל כל טובה במשפט ולא בחסד, שזה עיקר ההון שהאדם מסגל בעוה"ז מה שיגע ומצא^לג. והיינו התפלה שיתפלל אדם אודות הטובה שתבוא, שבעבור התפלה נקראת על שמו שאוכל מיגיע כפיו, בשביל שהמתפלל הוא מכיר שהוא חסר אליו יתברך. וזהו כלל כל המצות כולם וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך. וכשענין התפלה נקבע בלב האדם בקביעות, להכיר עצמו שמצדו הוא בעל חסרון ואין מצדו כח להשלים חסרונו כי אם השי"ת יכול להשלים חסרונו, וכשזאת נקבע תמיד בלב האדם אזי נקרא זאת דברי תורה. היינו שהשי"ת חותם עצמו על איש זה שכבר נקבע כח תפלה בלבו אף בשעה שאינו מתפלל בפועל, וע"ד הכתוב (מלכים א ח׳:נ״ט) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' וגו', והיינו שיקבע התפלה בלבו שתהא מתפללת מעצמה כל שעה וכמ"ש (תהילים עב) ויתפלל בעדו תמיד^לד. ואז נקרא זה אור תורה וכדאיתא בש"ס (שבת ו.) שתפלה היא חיי שעה ותורה היא חיי עולם. ועל מי שחתם עצמו השי"ת שהוא מזוכך בפנימיות לבו, אצל זה תפלתו ג"כ חיי עולמי עד. אבל מי שעדיין לא נתברר הוא צריך כל פעם להכיר עצמו חסר שלמות, ומוכרח לבקש מהשי"ת כל שעה שישלים לו חסרונו^לה:

בומטעם זה שכור אסור להתפלל, בשביל שאינו מרגיש בשום חסרון, כדאיתא (יומא עה.) שכל העולם דומה עליו כמישור, ולכך אם הוא מתפלל הוא דובר שקרים לנגד השי"ת, ואין מקום לתפלה אלא כשמכיר עצמו חסר. והנה מי שיש לו הכרה זו ונמצא בו כח תפלה, הוא שומר נפשו שלא יתפשט עצמו בשום טובה יותר מדאי עד שישתכר ויטריד דעתו ביותר, כי אזי יהיה אסור לו להתפלל שוב על שלמות, מאחר שנשתקע דעתו ביותר באיזה חמדה נדמה לו שאינו חסר כלום, ולכך נזהר שיקבל כל טובה בישוב הדעת ובהארת פני הנותן, שיכיר שהשי"ת הוא הנותן לו^לו:

גאמנם דור המבול, שכל עיקר מציאותם היה בלי שום אתערותא דלתתא, כן נשפע עליהם כל הטובות בלא תפלה והתעוררות האדם להכיר חסרונו, וע"כ התפשטו והשתכרו עצמם מאד בכל חמדת עוה"ז, עד שנשתקעה דעתם ושכחו בעצמם לגמרי, שהסתפקו עצמם לחיות חיי שעה עם התפשטות בחמדת עוה"ז, ולא חששו להשלים חסרונם לתקן הוייתם בכח תפלה לאחוז בצמצום לקנות להם חיים וקיום לעולמי עד. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קיח.) ובנח רבה (פ' לח) שדור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כ״א:ט״ו). לפי ששם שד"י מורה על ענין הצמצום כמו שנתבאר (לעיל אות ג), והם לא רצו להתנהג בשם שדי לפי שלא נמצא בהם כח תפלה, ואמרו מה נועיל כי נפגע בו, ולכן היו עדיין יסודי הבריאה מתמוטטים לחזור לאפס ותהו כמו שהיו לפני הבריאה. והוא ענין השחתת המבול, שהגביה הש"י את מדותיו למעלה מדעת האדם, והראה כחו בבת אחת שלא בהדרגה, שהשפיע עליהן מים בהתפשטות גדול שישובו לאפס מדה במדה. יען אשר לא חשו לחזק הוייתם ומלאו תאות לבם הרע לפי שעה בהתפשטות גדול שלא בהדרגה, כן עשה אתם השי"ת מדה כנגד מדה, והמשפט היה שיעבור הכליון על כל הבריאה שתשוב לאפס^לז:

דומה שנשאר נח וכל אשר עמו בתבה, איתא בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעמיה אשתזיבו סתים מעינא הוי דלא אתחזי, ולהבין ענין ההסתרה מלפני השי"ת והלא כתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו'. אך לפי שבתיבה נצטמצמו מאד, שנתבטלו מהם כל עניני רגשות החיים, ונחשבו כאלו אין להם מציאות, וכמ"ש בילמדנו (תנחומא נח ט) כל אותן י"ב חודש לא טעמו טעם שינה לא נח ולא בניו, ונמצא שלא היה לו חיים מצדו כלל, שאי אפשר לחיות ג' ימים בלא שינה, כדאיתא בנדרים (טו.) האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, וכמו כן נאסרו בתשמיש ובכל דבר התפשטות הגוף רק די קיום נפשם בלבד. וזו היא ההסתרה הבטוחה מפני מדת הדין, כמו שיתבאר לקמן (אות יט), שע"י מה שהאדם מבטל כל כח חיותו בשעה שמדת הדין מתוחה בעולם, ומוסר עצמו בחזרה ליד השי"ת במה שאינו נוטל לעצמו שום הויה אף את המוכרח, רק כפי שיהיה די לקיום נפשו בלבד, עי"ז הוא מוסתר בתוכו יתברך שלא יגע בו שום רע, וע"ז כתיב (איוב ל״ד:כ״ט) והוא ישקיט ומי ירשיע. וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לו:) והוא ישקיט, בזימנא דקוב"ה יהיב שיקוטא ושלוה לבר נש מאן הוא רשאי לאבאשא ליה ולמעבד ליה קטיגורא ויסתר פנים ומי ישורנו. ובזימנא דאיהו אסתר עינוי מלאשגחא עליה, מאן איהו דישגח עליה לנטרא ליה וכו'. וכאן נתכלל נח בשרשו, ונחשב כאלו אינו בעולם הזה, מאחר שאין לו הוי' מצדו, רק מה שהשי"ת מהוה אותו לקיום נפשו בלבד. אכן לאחר המבול ע"י הגערה ההיא, נתנטע בלבות הנשארים שיכירו חסרונם ויעוררו רצון בתפלה. וכדאיתא במדרש רבה ותנחומא (פ' נח) שתיכף ומיד התפלל נח ואמר הוציאה ממסגר נפשי וגו' (תהילים קמ״ב:ח׳), ומעתה נתחזקו יסודי הבריאה שתהיה עומדת לעד מהתעוררות הצעקה שהתרעמו, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), מדוע נתן להם השי"ת מתחלה טובה בחסד גדול כל כך עד שיהיו צריכים לסבול אח"ז צמצום עצום כזה שלא יקבלו גם את המוכרחות, ועי"ז נתחדש העולם בדין ובטענה. כי כך הוא דרכי הנהגת השי"ת, שמתחלה נותן טובה בחנם ואח"ז חוזר ונוטלה בחזרה, שעי"ז האדם חוזר ומקבלה בכח צעקה וטענה^לח. ועד"ז היו ג"כ ענין עלמין דאתחרבו דאיתא (בב"ר א) שברא עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניין לי כו'. והלא כתיב (במדבר כ״ג:י״ט) כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, רק שהיה בהשגחה שיבנה עי"ז עולם שיהיה ראוי לומר דין הניין לי. וגם אח"ז שאמר דין הניין לי היה צריך לעבור עוד כמה גערות מעין עולמות שנחרבו, כמו דור הפלגה ואנשי סדום ועיין לעיל ענין א' (ד"ה ואחרי השחתת)^לט: