Beit Yaakov on Torah, Noach 41/בית יעקב על התורה·נח מ״א

אומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב נתתי לכם את כל. ענין הכתוב הזה ומה שהוצרך לכפול עוד הפעם שיהיה מוראם על החיות, אף שמיד לאחר בריאת העולם שהיו עוד כל הברואים במדרגה גבוהה שכל אחד הכיר את שרשו, ומ"מ נאמר לאדם (בראשית א׳:כ״ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ, וכ"ש אחר שהשחית כל בשר את דרכו. אכן יבואר כמו דאיתא בתיקונים (תיקון יד ל.) על טעם איסור בשר בחלב דאיהו ברזא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדו, אר"ש והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש, אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו, א"ל אליהו זכור לטוב ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודע בקרא דא (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהו אינון דכר ונוקבא ואינון זווגין, ומאן דנטיל ממה דלאו איהו מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו וכו' דההוא בר דאתרכיב מתרווייהו איהו ערבוביא דנפק כלאים מאתתא דלאו מיניה דאיהו כנגדו. והענין שהשי"ת ברא כל דבר למינהו, וכשאינו מעורב זוכר את שרשו ושורה עליו אור שורש בריאתו. ולכן האוכל ממנו מקבל סייעתא לעבודת השי"ת, וכשהוא מעורב אינו בשלמותו, לפי שנעתק ותועה משרשו. ולכך אף ששניהם היתר יש בו ענין כלאים, שאיסורו ג"כ מפני שהשורש נתערבב ונסתבך ונתפתל בהתולדה שיצא מהרכבת השרשים, עד שאין בהתולדה ביכולת לזכור ולשוב למקור שרשה עוד מעתה. וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו:) בגין כך אסור למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו, מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד"א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי^קנה. והנה בדורות שמקודם המבול היו החיות והבהמות על שלמותם במדרגה עליונה, שהיו מזדווגים למינהם ורואים את שורש בריאתם, ולזאת לא הותר מהם לאדה"ר לאכלם כי לא היו צריכים תיקון עדיין, שהיו שלמים מצדם בפני עצמם. ולכן לא היה רשות לאדה"ר לאכול מהם רק מעשב ומפרי העץ בלבד, אף שגם הם עלו למיניהם אמנם נחסר בהם שלמות אחד ממדרגת בעלי חיים, וכדכתיב (בראשית ב׳:כ׳) ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ואלו לסוג הצומח לא קרא שמות, כי לכל החיות קרא שמות שחיבר אותם לשרשם שיכירו שרשם. כי שם מורה על שרשו כדאיתא בזוה"ק (בראשית נח:, נח ס.) ובספר הבהיר (סימן לה) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר הוא גופו. וזה שקרא האדם שמות, היינו שקשר אותם בשרשם והראה להם להכיר על מה נבראו, ולמיני הצומח לא קרא שמות יען שלא הגיעו עדיין לשלמות זה, ולפי שנשארו במדרגה נמוכה, לכן הוצרכו להתתקן ע"י האדם באכילתו במה שיתכללו על ידו בצורת אדם. אמנם מכשלון דור המבול, שהשחית כל בשר את דרכו, נתערבבו שרשי הברואים ונעתקו ממקורם, עד שלא הכירו שורש בריאתם. והסכימו כל הברואים ג"כ להתתקן ע"י האדם במה שיאכל מהם ויתעלו בצורת אדם, שאזי ישתלמו ויעלו במדרגה יותר עליונה שיתהפכו לצורת אדם ממש^קנו. וע"ז מרמז הכתוב במה שאמר לנח ובניו עוד הפעם, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל וגו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה: