Beit Yaakov on Torah, Noach 43/בית יעקב על התורה·נח מ״ג

אואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ענין קישור הפסוקים הללו מורה, שצריך למחות ולמחוק שורש הכעס מלב האדם מכל וכל, ורומז הכתוב באזהרת ועונש הרציחה, שופך דם האדם באדם דמו ישפך, היינו כדכתיב (במדבר ל״ה:ל״ג) ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. כי הארץ נבראת לתת הויה וקיום להאדם, אף שעל ההגיון נדמה שהעפר הוא מבלה ומכלה את הכל, שכל הזרעים שנטמנים בארץ נרקבים ונעדרים ושבים לאפס, בכל זאת נראה שההעדר הוא בעצמו סיבת הצמיחה להחיות כל הנבראים כולם, והרוצח הוא מתנגד להויות הארץ, לכן תרגז עליו הארץ מאד ואין ביכולת שיכופר עונו כי אם בדם שופכו. וכן מיד כל חיה אדרשנו, שגם כל הברואים מתמלאים חמה על מי שחפץ בהשחתת העולם, וכפירוש הרמב"ן ז"ל^קנט. אבל הארץ ביותר, לפי שהרוצח עומד בהיפוך בשרש מדתה, כי הנה הרציחה באה מן הכעס, שהחטא נוגע גם בנסתרות בשורש נפשו. וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפב.) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, דההוא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין "אפו" ודא אשר נשמה אחליף באפו כי במה נחשב הוא כו"ם אתחשב ההוא בר נש כו'. והענין הוא כמו שנתבאר בפ' האזינו ע"פ דור עקש ופתלתל, עקש היינו תאוה, לפי שכל התאות נמצא בהם בשורש איזה ניצוץ טוב ונקודה מהקדושה, שעל ידי זה יש לו שייכות עם נפשו של המתאוה, ועיקר החטא הוא רק במה שמתעקש באותה התאוה לקבל הנאה ממנה בדרך עבירה בפנים מכוער. וכדאיתא במס' סוטה (ט:) כי אזל מיהו בתר ישרותיה אזיל, וכמו שנתבאר בענינו, כי באמת אם היה מסיר הנגיעה והחמדה מלבו, היתה אותה ההנאה בעצמה השייכה לשרשו באה אליו בהיתר בפנים שונים^קס. ולכן מפני שאין החטא של תאוה נוגע בשורש רק על הגוון בלבד, יש מקום לתקן בתשובה. ופתלתל הוא כינוי לכעס, שענין הכעס אינו בא מצד הנאה וחשק רק כועס בלי שום טעם, ולכן החטא נוגע בשורש נשמתו, שע"י כעסו נשמתו חולף ועובר ונכנס בקרבו אל זר, ולא תחזור עוד ע"י תשובה, כי חטאו הוא סימן לפגם נפשו בשורש שאין לזה תיקון^קסא. רק בעם ישראל השי"ת מבררם, שהכעס הנמצא בהם אין לו אחיזה בשורש^קסב. כי הכעס שלהם בא רק מהסטרא אחרא אשר תטיל הכעס בלבם. וזש"ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, שמקבל עונש מיד הארץ, שכח מדתה הוא היפוך משורש הכעס. אף שעל ההגיון נראה בה כעס, שהארץ מבלה ומכלה כל. אולם בשורש נראה כי הכליון הזה הוא לתכלית הצמיחה והויות העולם, ומסיים הכתוב, ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, היינו שכל אחד ישמח בחלקו ולא יכעוס על חבירו: