Beit Yaakov on Torah, Noach 53/בית יעקב על התורה·נח נ״ג

אויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל. בזוה"ק נח (עד.) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רבי שמעון פתח והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה. פתיחה זו רומזת ענין בנין המגדל. שהיה דוגמא לבנין בית הבחירה בירושלים זה לעומת זה^קצא. שלפי שהשי"ת התחיל לבנות באותה שעה את תולדות בית אברהם אבינו ע"ה, שהיה התחלה לבנין בית המקדש שהוא גמר וחותם הקדושה, כדאיתא בזוה"ק במדבר (קיז.), לזאת נתעורר ג"כ בהאומות חשק לבנות המגדל שיהיה מתדמה בתכליתו לבנין המקדש על הגוון מבחוץ. כי ענין המקדש היה עסק של התחברות והתכללות של כלל ישראל, ונבנה על אבן שתיה שממנו הושתת הארץ, שהיא מקום שהחיבור נראה מפורש בעולם. וכן עמודי המשכן היו בווי"ן כדכתיב (תרומה כז) ווי העמודים וחשוקיהם כסף, להורות על גודל החיבור שהאיר במקדש, שניכר מפורש כח התכללות אחד מחבירו. וכן היה מתפלל הכה"ג בתפלתו ביוה"כ (יומא נג.) ואל תכנוס לפניך תפלת עוברי דרכים, היינו שבמקום שיש צורך הכלל לא יכנס תפלת יחיד לטובת עצמו כלל, כי המקדש הוא אור התכללות מכלל ישראל ומכל העולם כלו. ובנין המגדל שבנו דור הפלגה, הוא מהפסולת שקבלו ממה שנסתעף מהאחורים של קדושת בית המקדש, ודימו לעשות עיר ומגדל בתבנית מגדל דוד ועיר ירושלים, כדאיתא בסתרי תורה נח (עד:) דברים אחדים דהוו ידעין דרגין עלאין וכו' ובג"כ אתייעטו בעיטא בישא עיטא דחכמתא דכתיב הבה נבנה וגו' עיר ומגדל וכו' עיר דכתיב עיר דוד היא ציון. ומגדל דכתיב כמגדל דויד צוארך וכו':

באכן ידוע, כי כל מרכבה וקומה שאינה מהקדושה מתדמה לכח הקדושה והוא ממש להיפך מהקדושה בשורש^קצב. וכן היה הענין בהתדמות זו, שעל הגוון היה נראה שהמקדש והמגדל שניהם על תכלית אחד, שיהיה מרכז הקבוץ להתאסף שם כל הנפזרים לאגודה וחבורה אחת להיות כלם כאיש אחד חברים, כמ"ש (תהילים קכ״ב:ב׳-ג׳) ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, שכל אחד יהיה דורש טובת הכלל ולא טובת עצמו. אמנם דור הפלגה בשורש היו להיפוך, היינו כי ההתכללות שהיה בבית המקדש היה מעלמא דחיבורא עד שגם הדומם סייע לזה, שכל אבן נעתק וישב לו במקומו ונתחבר עם חברו שאצלו, כדכתיב (מ"א ו) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ופי' בזוה"ק נח (עד.) בהבנותו דאתבני מגרמיה מסע דאתנטיל ואתיא ושריא עלייהו ואתעביד עבידתא. ובנין המגדל היה מעלמא דפירודא, ולכך היו האבנים נופלים מיד הבונים, שלא רצו להתחבר אחד אל אחד:

גוזה שאמר הכתוב, ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער. והנה אם היה רצונם לעשות בנין גבוה ומגדל רם, יותר היה להם לבנותו בהר ולא בעמק. אמנם תכלית כוונתם בבנין המגדל היה, כלפי מה שראו חורבן דור המבול שנמחו מן העולם בשביל שלא ידעו להזהר ברוחם לדאוג בעד טובת הכלל, להיות כלול אחד מחבירו שלא יתנגדו ויקטרגו אחד על חבירו, שכל אחד דרש רק טובת עצמו לעשות כל הישר בעיניו, להתפשט ולהרחיב גבולו וכח התפשטותו גם בתוך גבול חבירו, ומלאה הארץ חמס. ואחר שראו סופם, עמדו על שורש דבר הכשלון שנכשלו דור המבול, ורצו להשלים חסרון זה ע"י שיתאספו כולם לארץ שנער, ששם ננערו מתי מבול, כדאיתא בזבחים (קיג:), ודמו בנפשם שבמקום הזה נקבע בו יראה בקביעות, שלא יוכל האדם ליכנס לגבול חבירו גם בלא דעת וחשבון מצד האדם, רק שמצד המקום יתנטע בו יראה שיהיה מלומד ורגיל בכח יראה בקביעות שלא יצא חוץ מגבולו עד שישכח אחד בחבירו, כי יהיה מוקף ומשומר למעלה מהיקף תפיסת שכלו ודעתו שלא יכנס בגבול חבירו, וממילא בגבול השגת דעתו והיקף של תפיסת שכלו, יוכל להתפשט בכל תאות נפשו מבלי מעצור, מאחר שהוא מוקף ומשומר למעלה מדעתו ע"י מדת היראה וכח התכללות שיש בו בקביעות. ודימו בנפשם שיהיה השי"ת מוכרח לשכון ביניהם בהכרח, שלא יהיה אפשר להם כלל לעבור על רצון ה' כלל גם בלא דעת, ע"י היראה שנמצא בו בכח ולא בפועל. והוא מה שבנו המגדל בעמק ולא בהר, להורות שרצונם לקבל תקיפות מכח קדושה שהוא סגור וכבוש תחת ידם. כי המקדש שרומז לקבלת עול מלכות שמים הוא במקום היותר גבוה, שארץ ישראל גבוה יותר מכל הארצות, וירושלים גבוה מכל ארץ ישראל, והר הבית גבוה מכל ירושלים, וזה רומז ששם יבטלו כל ישראל דעתם נגד רצון השי"ת. והמגדל היה בארץ שנער שהיא עמוקה מכל הארצות ובבקעה, ורומז שרצו בכחם ועוצם ידם, היינו לכבוש כח קדושה שנוטלים אותו בעקשות לפעול על ידו היפוך משרשו שבקדושה^קצג:

דכענין פרעה הרשע, דאיתא במדרש רבה (בשלח פ' כב) שנשען על השבועה שנשבע השי"ת שלא יביא עוד מבול לעולם ולא יוכל לשלוט עליו מדת הדין. וכן בלעם הרשע כשאמר (במדבר כ״ב:ל״ד) ואם רע בעיניך אשובה לי, כוונתו היה לצוד בזה את רצון השי"ת בדרך הכרח ועקשות, לפי שהיה בקי בדרכי הנהגת השי"ת, שכאשר האדם מוסר עצמו ומבטל רצון אחרים מפני רצונו מפני רצון השי"ת, חוזר השי"ת ומבטל רצון אחרים מפני רצונו, ויוכל אחרי כן להפיק זממו ככל חפצו^קצד. ואיתא בתקונים (תקון סו דף צד.) ובלקוטי תורה (פ' נח בסופו) ובזוה"ק (שמות יח.) הבה נתחכמה כמו הבה נבנה לנו עיר. והענין הוא, כי מעשה המגדל שעשה נמרוד, וצלמו של נבוכדנצר, והערים שבנה פרעה כולם ענין אחד להם, שהיה רצונם להמשיך כח מן הקדושה שישפיע עליהם טובה בהכרח, לפי שלא היו רוצים להשתעבד תחת הקדושה. כי צריך טורח גדול לסגף עצמו מתאות וחמדות העוה"ז, והם היו רוצים להתעדן ולהתפשט בחמדת עוה"ז ומכל מקום לא יכול לפגוע בהם שום נזק ופורעניות ממדת הדין^קצה. ולזאת אחר שעמדו על שורש הכשלון של דור המבול, והתבוננו שהאדם צריך לילך ביראה וצמצום להיות בו כח התכללות בנפש ובזמן, כמ"ש לעיל (ענין לז) ע"פ עוד כל ימי הארץ וגו' שיהיה הכל בווי"ן, שבזמן הטובה יזכור בימי הרעה ויניח טובת עצמו לדאוג בעד טובת חבירו לקיים ישובו של עולם, לכך השתדלו לבנות דמות ומסכה במקום הזה ששם ננערו מתי מבול, שבעברם במקום הזה יופיע להם יראה קבועה שלא מדעת, ושוב לא יצטרכו בפועל בבירורים וסבלנות^קצו:

הוזה פירוש הפסוק הבה נבנה לנו עיר ומגדל, עיר היינו התפשטות לעשות מה שלבו חפץ, ומגדל היינו עליית רום מעלה, ומרמז על אחיזת כח מהקדושה שהיא היראה והצמצום לעשות אחדות והתכללות ביניהם, שעי"ז שהם יתקרבו לעלות למעלה לכח הקדושה, מוכרח השי"ת לירד למטה לשכון בתוכם ולא יוכל לפגוע בהם מדת הדין. ונעשה לנו שם, פי' בזוה"ק (נח עה.) דא דחלא למפלח תמן, דחלא היינו יראה קבועה, שכן כל אומה מאותו החסרון שיש להם שיראים פן על ידו יפגע בהם מדת הדין, הם עושים דמות ותבנית לעומת אותו החסרון, ועובדים לזה הדמות או למערכת השמים, לפי שרצונם שיקבע בלבם דעה זו שיש להם חסרון בה שלא מדעת ובלי צמצום ובירורים. ולכך מוסרים עצמם לאיזה דחלא שמכוון לנגד אותו הדעה מהקדושה שיש להם חסרון בו, כדי שיופיע להם אותה הדעה להשלים את חסרונם למעלה מגבול תפיסת שכלם, שלא יצטרכו להשתעבד כלל בהיקף תפיסת שכלם, ועד"ז הם כל עניני דמות ע"ז של האומות במקום שיראים מהחסרון שלהם. ובתרגום אונקלוס וכן בזוה"ק (בלק רי:) ע"פ במות בעל (במדבר כב) "דחלא" לפי שרצונם לעשות דמות מכוון לאיזה יראה קבועה שיופיע להם יראה ושלמות במקום חסרונם שלא מדעת, שלא יוצרכו צמצום ובירורים להשלים חסרון זה בפועל כפיהם^קצז:

ווכענין מה דאיתא בש"ס (ע"ז נד:) שאלו הזקנים ברומי אם אין רצונו בעכו"ם למה אינו מבטלה, אמרו להם הרי הן עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים. היינו, כי באמת החמה והלבנה יש להם כחות הפעולה לפעול בעוה"ז, כדאיתא (בסדר תפלה) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. והיינו משום שהחמה והלבנה יש בהם בקביעות הכרה שכל הכח מסור ביד השי"ת בלבד, וכמבואר בזוה"ק (פנחס רנז:) שכל השמות במקום שמכירים את בוראם שאין שום כח ויכולת לשום נברא, שם נמסר לאותו השם שליטה ויכולת, אדנ"י סהיד עליה דאיהו אדון כל עלמין, דינ"א בהיפוך אתוון אדנ"י, שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מניה הה"ד וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. כלומר לפי ששם א"ל בהיפוך אתוון ל"א, שסהיד שכל כחות הנבראים כלא חשיבין. לכך נבחר שם זה לכח הפעולה, כדכתיב חסד אל כל היום (תהילים נ״ב:ג׳). אדנ"י סהיד עליה דאיהו אדון כל עלמין, ולכך נבחר שם זה לכח מדת הדין, שכן הוא בהיפוך אתוון דינא וכן כולם. ולכך לפי שהחמה והלבנה נמצא בהם כחות קדושה להכיר את בוראם שהוא הנותן להם כח לעשות חיל, ע"כ מסר להם השי"ת כחות השפעה שיהיו משפיעים אורה לעולם. אמנם עובדי החמה והלבנה הם אינם רוצים להכיר דעה זו בפועל, לפי שאז לא יוכלו להתפשט כל כך בתאות לבם הרע, לכך מוסרים עצמם לעבודת חמה ולבנה וכוכבים, ואומרים שבזה הם יוצאים ידי חובת הכרה זו, במה שמכבדין ועובדין את החמה והלבנה שיש להם הכרה זו בקביעות. ומדמים בנפשם שמעתה אין להשי"ת עוד שום ענין עמהם רק עם החמה והלבנה שהוא אלוה שלהם^קצח:

זוזה דאיתא בש"ס (מנחות קי.) דקראין ליה אלהא דאלהיא. שיודעים היטב שיש סיבה ראשונה המניע את הכחות כלם, רק מדמים בנפשם שאין צורך להכיר זאת בפועל בכל שעה, שדי לו לאדם כשמוסר עצמו פעם אחת תחת איזה כח נבדל שיש לו הכרה זו כחמה ולבנה וצבאי מעלה, ומזה תופיע לו הכרה קבועה בלבו שלא מדעת וסבלנות כלל^קצט, כי כל ישעם וחפצם אך להתפשט בתאות עוה"ז בדרך חירות מכל עול, וחפשי מכל יראה והכרה שיוכל להפסיד את כח התפשטותם. כי תאות עוה"ז משכחים אהבה ויראה של השי"ת, וכן אהבה ויראה משביתים טעם וחשק חמדת עוה"ז:

חוכן היה נמשך ענין דור הפלגה, עד שבא אברהם אבינו ע"ה, והתחיל להרעיש בלבו מי הוא בעל הבירה. היינו שרצה להכיר בפועל יראת השי"ת, ולא מצא נייחא בלבבו מדעת בני דורו, שתכלית בריאת העולם והמבול היה שיוקבע יראה בעולם בקביעות מבלי דעת וחשבון כלל, עד שנתגלה אליו השי"ת ואמר לו לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך, אראך מלשון יראה, שאני אהיה מוראך ודחילתך כאלו עומד נוכח פניך. ותהיה יראת ה' נגד פניך תמיד, ולא תמסור עצמך תחת דמות מכח נבדל, שיהיה לך יראה קבועה שלא מדעת, רק אחר שהאדם הולך מצדו בבירורים גדולים לברר עצמו בכח בחירה ויראה והתכללות וסילוק נגיעה בדעת וחשבון כפי כחו, אחרי כן חותם השי"ת עצמו על נפש זו שכבר נמצא אצלו קדושה בקביעות גם בלא דעת, וזה נכלל ג"כ בלשון אראך^ר. היינו שאראה אותך לעין כל לדוגמא, ויראו הכל שבך נמצא באמת קדושה קביעא וקיימא מבלי דעת וחשבון כלל. שכן הוא דרכי הנהגת השי"ת, שאחר שמקבל האדם עליו לברר עצמו לקנות קדושה ויראה בפועל כפיו, כמו שנצטמצם בגבולו שלא ליכנס בגבול חבירו, דהיינו התכללות ואחדות בנפש, וכמו כן משמר עצמו שלא להתפשט עצמו יותר מדאי בעת הטובה כדי לשייר על עת שיופסק הטובה, כדכתיב ביוסף הצדיק (מקץ מא) וחמש את ארץ מצרים, דהיינו התכללות בזמן, כמו שנתבאר למעלה (ענין לז) בפסוק עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום, שבאו בווי"ן לכלול גבול אחד בחבירו. ואחרי כן חותם השי"ת על עמו ישראל שנמצא בהם כח התכללות בקביעות, ונתן להם בית הבחירה שהיא החותם של השי"ת בעוה"ז, שנראה שם בהכרה מפורש בקביעות שיש התכללות וחיבור הנפרדים גם בעוה"ז:

טולכך היה נבנה במקום גבוה בארץ ישראל שהיא גבוה מכל הארצות, בהר הבית שבירושלים שגבוה מכל ארץ ישראל, לפי שכח ההתכללות שניכר במקדש הוא חפשי תחת עם ישראל ואינם אוחזים אותו בעקשות, לפי שעם ישראל מכירים שאין שום הכרח בלי רצון השי"ת, וכל ישעם וחפצם הוא אך לדעת כי השי"ת הוא מקדשם בכל פרט מעשה בפרט. שאע"פ שממליכים את מלכותו עליהם בשחרית מיד כשקמים ממטתם ואומרים ה' אחד, שמוסרים עצמם תחת רצונו יתברך בדרך כלל. בכל זאת אינם רוצים לסמוך עצמם על הכרה זו שיש בלבם בקביעות לעשות כל היום מה שלבם חפץ, רק מבררים את עצמם מחדש בפרטיות בכל פרט מעשה ומחשבה, שתהיה ברור ונקי כרצון השי"ת. ולכן כל מה שהיה נראה בבנין המגדל פירוד ומחלוקת, היה ניכר במקדש איך שהוא מלא רצון ושלום והתכללות מעלמא דחיבורא, שבמגדל היה הראש נמרוד גבור ציד לפני ה' כדאיתא לעיל (ענין נא), ובמקדש היה הראש הכה"ג נפש המובחר שבישראל, שהיה ממשיך השראת השכינה בקביעות בלי הפסק כלל, וכמו שנפרדו בדור הפלגה ג' כתות בבוני המגדל, נמצא כנגדה במקדש התכללות משלש כתות כהנים לוים וישראלים, שכולם נתקבצו לאגודה אחת ברגל לעשות רצון קונם ולעבדו שכם אחד ברצון ובידיעה אחת: