Beit Yaakov on Torah, Noach 52/בית יעקב על התורה·נח נ״ב

אויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. במדרש רבה (פ' לח) ותנחומא כאן, זה שאמר שלמה (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, כך עמדו דורו של אנוש קראו שמו של הקב"ה לע"ז שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה', והקב"ה הציף שלישו של עולם שנאמר הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו, דור המבול אמרו לאל סור ממנו ולא למדו מדור אנוש עד שמחה זכרם, אף דור הפלגה לא למדו מדורות הראשונים הה"ד ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. הנה התחלת המרידה וראשית הפירוד היה בדורו של אנוש, שאז הוחל לקרוא בשם הוי' ב"ה, לפי שהיה מגמתם להסתיר ולהחשיך הופעת אור השם הוי' ב"ה בעוה"ז, כדי שלא תתבטל הבריאה מגודל אור שם הוי"ה ב"ה, ותחזור למקורה כמו העולמות שנחרבו קודם שנברא העוה"ז מצד התרבות האור^קעז. וכל חפצם היה אך לעשות יסוד ובסיס להויית העולם שלא תתבטל עוד מעתה. לזאת קראו שמו של הקב"ה לע"ז, כי כל ישעם וכל חפצם היה אך להיות ערק מקמי מאריה, שיוסתר אור השם בעוה"ז ע"י הנרתק ומסך המבדיל שהעמידו בכח פעולתם גרם להמעיט אורו של הקב"ה בעוה"ז, שעי"ז תתחזק קיום העולם ביתר שאת לפי טעותם^קעח. ולכן היה כל עסקם בהרבעת מין על שאינו מינו, כדי לערבב ולפלתל את צנורי ההנהגה ומקורי התולדה ושרשי הבריאה שלא ישובו לחזות באור שרשם, וכדאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) בטעם איסור הרבעת כלאים^קעט. אבל באמת היה להיפוך, שבסיבת ההסתרה עצמה שהיו חפצים להיות ערק מקמי מאריה ושלא לקראות בשם הוי"ה ב"ה, עי"ז הביאו על עצמם כליון עצום מדה במדה, כש"נ לעיל בפ' בראשית על לשון המדרש ב"ר (פ' כג) אתם עשיתם עצמכם עכו"ם וקראתם לשמכם אף אני אקרא למי הים לשמי ואכלה אתכם, דכתיב הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו:

באח"כ עמדו דור המבול, ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כ״א:י״ד-ט״ז), היינו, כי דור המבול כבר נוכחו לדעת כי אין חכמה ועצה נגד יכולת השי"ת, להלוך בהכרח ובעקשות לחזק ולקיים יסוד הבריאה לעדי עד כדרך דור אנוש, שכל ישעם וחפצם היה לדאוג על חיזוק יסוד הויות העולם לעולמים בכדי שלא יתבטלו בהכרח ובעקשות נגד רצונו יתברך. שזאת כבר הבינו דור המבול שהכל ביד השי"ת, אולם באו מצד אחר ואמרו, אחר אשר ניתן כח בהטבע להיות עולם כמנהגו נוהג בכל אותו העת שהשי"ת מנהיג באריכות אפים ונשיאות פנים לאדם, שנמשך מזה כח פעולה לפי שעה לכל אדם להתפשט ולהרחיב כחו ועוצם ידו בעולם ככל יכלתו, לפי שהרשות נתונה לעין האדם, לכן היו מרוצים להתפשט בכל אותו העת, ואינם חוששים לדאוג לקיים הוייתם לחיי עולם. ואף שהיו יודעים בבירור, שכאשר יגביה השי"ת מדותיו למעלה ראש יתבטלו בהכרח, בכל זאת היו מרוצים בזה לחיות חיי שעה ולהתפשט כפי רצונם בכל שרירות לבם ולהתבטל לבסוף, ולא רצו לאחוז בשם שד"י, המורה על הצמצום והתכללות המדות, כדי לקנות עי"ז בנין עדי עד^קפ. וזה שאמרו בש"ס (סנהדרין קיח.) דור המבול לא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם. ובמדרש רבה (פ' בהר לג) סאה מלאה עונות מי מקטרג בראש גזל, שנאמר ובצעם בראש כלם. והענין שאחזו דרכם בהתפשטות גדול למאד לפי שעה לבד, מבלי להביט כלל לתקן ולחזק סדר ישוב העולם על אחר זמן. ולכן נכנס כל אחד לגבול חבירו, כי כל אחד הביט רק לטובת עצמו להרחיב כח התפשטותו עד אפס מקום וגבול, ולא רצו לדאוג לטובת בנין העולם בכלל, ולכן הגזל הוא שורש כל העונות כולם:

גוכאשר מצינו בהפכו, שמצות ואהבת לרעך כמוך הוא כלל כל המצות כלם, כדאיתא בש"ס שבת (לא.) מה דסני לך לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כלה, ואידך פירושא הוא זיל גמור. מדכייל ותני זו היא כל התורה כולה, משמע אפילו מצות שבין אדם למקום נכלל במצוה זו של ואהבת לרעך כמוך. והענין הוא, כי השי"ת הוא רב חסד, ובאם שהאדם חוטא בחטא שבין אדם למקום היה החטא נמחל מיד, כיון שאינו נוגע לשום בריה ואין מי שיעמוד לקטרג עליו ולבקש עליו דין. כדאיתא בתנא דבי אליהו (רבה פ"ו) אפילו הגדיל אדם מאה עבירות זו למעלה מזו ועשה תשובה אמר הקב"ה הריני עמו ברחמים, היינו שאם יתפלל אדם תפלה אחת מעומקא דלבא מיד נמחלים לו כל העונות שבין אדם למקום. אכן, לפי שכל מצוה יש לה קדושה מיוחדת אשר מתיחסת לאיזה נפש, אשר שורש נשמתו חצובה מקדושת אותה המצוה, שעי"ז הוא מדוגל ביתר שאת מבשאר המצות, כמאמרם ז"ל (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי^קפא. וע"י שהוא מזלזל באותה הקדושה שיש לה שייכות לאיזה נפש של צדיק אחד שהוא מדוגל במצוה זו, ומתגלגל הדבר שהאדם הזה יצער בפועל לאותו צדיק עד שמקטרג ומבקש דין עליו^קפב, וכיון שנתעורר עליו טענה ותביעות דין, עי"ז שמעיק לחברו שנכנס בגבולו לזלזל בשרש כח מדתו, הוא צריך להפציר בתשובה מאד לתקן את המעוות להשלים את חסרונו ביגיעה ועבודה. וזה ענין מה שנחתם גזר דינם של דור המבול על הגזל בלבד, משום שכל מה שהתפשטו בתאות לבם הרע נכלל הכל בכשלון זה, שלא רצו לאחוז בהתכללות הגבולים ולצמצם ולקמץ מימי הטובה על ימי הרעה, ולהגדיר כח התפשטותם של טובת עצמם בשביל דאגת טובת הכלל לתקן ישובו של עולם. אמנם מחורבן המבול ומגערתו, נקבע מדת היראה בעולם שלא יוסיפו להתפשט עוד כל אחד בכח מדתו כדור המבול, כי הבינו שהשי"ת בוחר בהתכללות בכל הענינים, הן בנפש שיצמצם כל אחד את כח מדתו בשביל חבירו לבטל רצונו ונגיעה שלו לטובת הכלל ולקיום בנין העולם וישובו. וכן יש התכללות בזמן, כמו שנתבאר לעיל (ענין לז) בפסוק עוד כל ימי הארץ^קפג:

דוזה ענין דור הפלגה, שאחר שראו שהשי"ת חפץ בהתכללות רצו לאחוז בכח זה בעקשות, לעשות אחדות בין כל באי עולם, שעל ידי זה יוכרח השי"ת לשכון ביניהם בכל אופן שיתפשטו, אף בלי דעת וחשבון כלל. ולתכלית זה נעשו לאגודה אחת בארץ שנער לבנות המגדל, לפי שנטלו כחם ממקום זה שנקרא שנער לפי ששם ננערו מתי מבול, כדאיתא בש"ס זבחים (קיג:), שמזה החורבן הבינו שהשי"ת חפץ בהתכללות, שהוא היסוד והבסיס לקיומו של העולם, שכאשר הוקבע יראה בלב הבריאה להתכלל א' בחבירו ולדאוג לקיום העולם, כן נשבע השי"ת לא אוסיף עוד לשחת כל בשר, לפי שבהכרח ישאר בכל זמן לכל הפחות נפש אחד שלא יוכל לעבור על רצונו ית', ובזה האחדות אשר יהיו לאחדים אתו יתקיים העולם בשבילו. וע"כ התחכמו לעשות התחברות כל העולם יחד, שיהיה אותו הנפש ביניהם בהכרח, ולא יוכל עוד השי"ת להחריב את עולמו ולהפרד מהם מפני רוע מעלליהם, כי ע"י האחדות נכלל בכל פרט ופרט כללות הכח מה שהוא בכל. כמו שמצינו במדרש (תהילים ו) במשל המלך שגזר להשליך אבן כבד על בנו וכשנתפייס שבר אותו לרסיסים דקים והשליכם עליו ולא ניזוק. ומזה נראה שעל ידי האחדות והתחברות חלקי האבן יחד, יש בכל חלק וחלק כללות כח הכובד שנמצא בכלל. וכאשר נתפרד לחלקים, אף שמשקל האבן לא נתמעט, בכל זאת נתמעט כח קושי הכובד מהאבן ואינו מזיק גם אם ישליך כל חלקי האבן יחד. ואם במדת פורעניות כך, במדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה, שבהתחברות כל הברואים יחד יש כח הכלל בכל פרט ופרט. ועי"ז דימו בנפשם שיוכלו להכריח ולכוף את רצון השי"ת שישכון ביניהם בתוך טומאותיהם, שיוכלו להתפשט ככל אות נפשם לעולמים. וז"ש הכתוב שפה אחת ודברים אחדים, שהיה אחדותם מן השפה ולחוץ, ובלבם להכריח עי"ז את הרצון לשכון בתוכם^קפד:

הוזה שדרשו על אותם הדורות מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל וגו'. כי בכל התחכמות שהוסיפו דורות האחרונים להגדיל עצה, אחר שראו כשלון הדורות שלפניהם, בכל זאת לא סרו אולתם מעליהם, שכולם רצו רק בהתפשטות תאות לבם, וכל דור חתר לעצמו למצא תחבולה להמלט מיד השי"ת. דור אנוש אחזו בהסתרה להיות ערק מקמי מאריה, ודור המבול אחזו בכח התפשטות עצמם להחליף עולם קיים בעולם עובר, והוא מה שנאמר בהם כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ודור הפלגה אחזו באחדות, להכריח עי"ז את רצון השי"ת שישכון ביניהם גם אם יתפשטו בלי מעצור. וזה דאיתא בב"ר נח (פ' לה) דור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו, דור הפלגה אמרו באו ונעשה לנו מגדל ונעשה עכו"ם בראשו ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה. איזהו קשה זה שאומר למלך או אני או אתה בפלטין או זה שאומר אני בפלטין ולא אתה. אלא דור המבול, ע"י שהיו שטופים בגזל לפיכך לא נשתייר מהן פליטה, אבל דור הפלגה ע"י שהיו אוהבים זה את זה נשתייר מהם פליטה. היינו שבעומק היה כשלון דור הפלגה גדול מהכשלון של דור המבול, משום שדור הפלגה אחזו דרכם בעקשות, להכריח ע"י האחדות את רצון השי"ת שישכון בתוכם בהכרח בתוך טומאותם, וכאלו עושין עמו מלחמה ונוצחין אותו, כענין כשפים שמכחישין פמליא של מעלה (חולין ז:) וזהו כאומר למלך אני ולא אתה^קפה. אבל דור המבול לא השתדלו להכריח את רצונו יתברך, רק אמרו או אני או אתה, שידעו שסופם לאיבוד, כאשר יגביה השי"ת את מדותיו ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא. אך לפי שעה, שראו שההנהגה מסורה במדת ארך אפים ונשיאות פנים לברואי עולם, התפשטו עצמם בכל כחם. ובכל זאת, לפי שהיה בדור הפלגה עכ"פ גוון טוב שאחזו בכח אחדות להיות אוהבים זה לזה, נשתייר מהם פליטה שלא נמחו לגמרי מן העולם רק נפרדו, היינו שהשי"ת התעלה עצמו מהם ונתבטל אצלם החבור בלבד אף שלא נתבטלו ממציאות:

ווזהו כענין שאמרו ז"ל (ר"ה כח. סוכה לא:) באיסורי הנאה שפסולים לכל דבר שצריך שיעור, מטעם דכתותי מכתת שעוריה, ולדבר שאין צריך שעור כשרים, כדאיתא בש"ס חולין (פט.) באפר עיר הנדחת שכשר לכסוי הדם, דשאני מלולב של אשרה דפסול, התם שיעורא בעינן וע"ז כתותי מכתת שעוריה, הכא כל מאי דמכתת מעלי לכסוי. כי ענין השעור נמשך מצד חיבור הקצוות מעלה ומטה וד' רוחות מזרח מערב דרום צפון. ולכך לדבר שצריך שעור איסורי הנאה פסולים, לפי שאור החבור בטל אצלם וכאלו הם כתותים ונפרדים, אבל לא אמרינן שהם כאלו אינם בעולם כלל, ולכך לדבר שאין צריך שעור כשר^קפו:

זוהוא ג"כ הפרש שבין דור המבול לדור הפלגה, כדאיתא בתנחומא נח (סי' יב) ויהיו בני נח היוצאים מן התבה, שעשה להם הקב"ה הוי' בעולם, אבל בדורות הראשונים הוא אומר (יחזקאל כ״ו:כ״א) בלהות אתנך ואינך כלא היו. היינו, שלדור המבול לא היה הוי' כלל וכאלו לא נבראו בעולם, שכל עיקר בריאתם היה לחיות חיי שעה בלבד, ודור הפלגה כבר נקבע בהם הוי', אך בשביל שאחזו דרכם בעקשות להעמיד גוון של אחדות והתכללות, להכריח עי"ז את הרצון להיות שוכן בתוך טומאתם, נוכחו לדעת שאחדות מבלי כבוד שמים הוא פירוד גמור מעלמא דפירודא, שהאור נתרוקן מחבור עצבים כזה, ונעשה מזה פירוד גמור ומחלוקת בהכלל^קפז:

חואף אצל כל אדם בפרט, כאשר יתרוקן ממנו אור החבור, מצד שהלך בעקשות לעומת רצון השי"ת, הוא מלא מפירוד ומחלוקת, שאבריו חולקים ומתנגדים אחד אל חבירו ולא יוכל למצא נייחא ושלוה בנפשו, אף שימצאו אצלו כל הטובות שבעולם, וכדכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, ומוסב על נבוכדנצר, שאף שהיו לו כל הטובות, עכ"ז היה נפשו מלא כעס ומכאוב לב ואין רוחו מתקררת למצא נייחא ושלוה בלבבו מעולם^קפח. שעיקר כח אחדות והתכללות הוא כשיהיה לכבוד שמים, שע"ז חתם עצמו השי"ת, שבכל כנסיה שתהיה לשם שמים יהיה שוכן בתוך האסיפה ההיא, כדאיתא באבות (פרק ג) אפילו שנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה ביניהם. אבל כינוס רשעים הוא פיזור, כדאיתא בש"ס סנהדרין (כו.) קשר רשעים אינו מן המנין:

טוכענין דור הפלגה שנתקבצו לאגודה וחבורה אחת לשום שלום ואחוה בין כל באי עולם, ותכלית כונתם היה ההיפוך שיוכלו להתפשט בכח מדתם לאין מעצור, לרשת תחום חבירו על סמך שכבר נקבע בו כח התכללות בקביעות שלא מדעת, לבל יוכל לשכוח מלדאוג לטובת חבירו, אף שלא ירגיש כלל בדעתו. והוא ע"י העצה שיתחברו כולם יחד עם הנפש והנקודה שחתם השי"ת עליו, אשר הוא מקושר ברצונו בכל אופן שיתפשט, ויקחו כלם חבל אחד, לפי שכח הכל נמצא בכל פרט. והראה להם השי"ת כי אין שום כח ועצה לאחוז את הרצון במוכרחות ובעקשות. כי אחד היה אברהם אשר בו בחר השי"ת להיות נקודת החיים מכל אותם הדורות, והוא פירש מעצתם ולא רצה להתכלל אתם באותה עצה, כדאיתא במדרש רבה (פ' כד). והם נפוצו על פני הארץ, לפי שבשורש היה תכלית המכוון שלהם פירוד גמור ומחלוקת^קפט. וע"ז אמר שלמה (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל וגו' לא תסור מעליו אולתו, שכל פעם שהבינו סבת מכשול הדור שלפניהם, התחכמו רק לתקן את המכשול על הגוון מבחוץ. אבל בשורש היו חפצים ג"כ את האולת עצמה וההתפשטות שרצו הדור הראשון. וזה מה שאמר הכתוב (משלי כ״ט:ט׳) איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת. רגז הוא נגד דור המבול, שהיו רוצים בפירוד ובחמס להרחיב ולהתפשט עצמם בכח מדתם מבלי מעצור. ושחק הוא נגד דור הפלגה, שעל הגוון נראה שהיו רוצים באחדות ובשלום וריעות. ובכל זה ואין נחת, שאף שהשי"ת חפץ באחדות ושלום, אך זה דוקא כשהוא לכבוד שמים, כל אחד בגבולו בדעת וחשבון מפני טובת הכלל שזהו נמצא רק מאאע"ה ואילך. אמנם דור הפלגה התאחדו על הגוון בלבד, ובעומק היו רוצים להתפשט כדור המבול ממש, שכן כתיב שפה אחת ודברים אחדים, שאחדות שלהם היה מן השפה ולחוץ בלבד^קצ: