Beit Yaakov on Torah, Noach 55/בית יעקב על התורה·נח נ״ה

אכי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וכו' כי ההרים ימושו וגו' (ישעיהו נ״ד:ט׳). ענין מה שנקרא המבול מי נח, מבואר בזוה"ק (נח סז:) משום דלא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו בג"כ אקרון מי המבול על שמו^רב. ואמר הכתוב כאשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך. היינו כשם שהרויחה כלל הבריאה ע"י צער המבול שנשבעה שלא תוסיף עוד להתפשט כמקדם, ועי"ז נשבע השי"ת ג"כ לא אוסיף עוד לשחת^רג. כן בכל פרט נפש, כשנכשל באיזה התפשטות מרובה, שהולך עמו השי"ת ג"כ מדה במדה ומתנהג עמו בהתפשטות כחו הגדול למעלה מכח תפיסת שכלו ונענש, ושוב אחר שמתבונן האדם ועומד על הכשלון ומתחרט ומקבל עליו שלא להתפשט עוד, מרויח שהשי"ת מרוצה ועומד לעומתו ונשבע ג"כ לא תקום פעמים צרה. שכן מכל סבלנות שהאדם עובר בעוה"ז נקבע בו שבועה בלב שלא להתפשט עוד באותו חסרון. אבל לעתיד לבוא שאזי יהיה לב כל אדם מנוקה ומבורר שלא יחפוץ דבר אשר הוא לנגד רצונו יתברך, ואז תמלא כל הארץ דעה את ה', וזה שאמר הנביא (ישעיהו נ״ד:י׳) כי ההרים ימושו, היינו כחות עצומים וגוונים של קדושה שנקראו כשפים, שנראה בעוה"ז שיש בהם כח ושליטה להפוך דעתו ורצונו של מקום לטוב או לרע. וכמו שאמרו בש"ס (סנהדרין קה.) חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני, ולעתיד לא יהיה מקום לזה, שיהיה הכרה מפורשת כי אין עוד מלבדו^רד. והגבעות תמוטינה, היינו החמדות והתשוקות של אדם תמוטינה ממקומם, היינו שלא יהיו גוברים כל כך. אבל לא יסורו לגמרי, שלעתיד ג"כ ימצא חשק וצמאון לדבר מצוה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, זה נאמר כלפי חורבן המבול, שהנה העולם נברא בחסד עליון כדכתיב (תהילים נח) כי אמרתי עולם חסד יבנה. ולפי שדור המבול קבלו תקיפות מזה החסד לומר שאין צריך לקבל עול מלכות שמים, לפי שחסד עליון שופע תמיד בלי אתערותא דלתתא כלל אף אחר בריאת העולם. ולכך הראה להם השי"ת שהחסד ההוא נתלבש במים ונעשה מבול ונמחו לגמרי^רה. אבל ישראל אינם רוצים לקבל מהחסד בתקיפות רק עם הארת פנים, שיבוא להם ביגיע כפים, על ידי שמקבלים עליהם עול מלכות שמים בכל יום, מבטיח להם השי"ת לעומת זה שהחסד לא ימוש מהם ולא ימוט לעולם. אך יומשך כל פעם ביותר לתוך דעתם להכיר בתפיסת שכלם שהם חסדים טובים: