Beit Yaakov on Torah, Toldot 13/בית יעקב על התורה·תולדות י״ג

אאברהם הוליד את יצחק. איתא בתנחומא (תולדות א) מפני שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה לכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם. הענין בזה, כי יצחק אבינו הוא הטובה של לעתיד כדכתיב (תהילים ב׳:ד׳) יושב בשמים ישחק. ואיתא בש"ס (ברכות לא.) אסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה, אבל לעתיד כתיב (תהילים קכ״ו:ב׳) אז ימלא שחוק פינו, ולפעמים מאיר השי"ת הטובה שלעתיד אף בעולם הזה, כדאיתא בש"ס (ברכות ל:) חזייה דקא בדח טובא אמר אנא תפלין קא מנחנא. וכמו כן בכאן במדת יצחק, שהיה מדתו להסתיר כל דבר ולזרוע אותו ולהחזירו לשרשו, ולעתיד שלא יהא שום רע בעולם אז יתן יצחק כל הטובות, כדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) על פסוק אומר לצפון תני (ישעיה מג) בך יהבית כל גניזין וכל טיבו וכו'. כי אברהם הוא התפלה והעבודה, ויצחק אבינו הוא הישועה וההשפעה שהשי"ת נותן אחר התפלה. ואברהם היינו העבודה והצמצום כדכתיב (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה^עז, ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שהשי"ת נותן ההשפעה כמו התפלה והצמצום של האדם. כי בכל המצות יש בהם חיים וטובה מלעתיד, כי בעולם הזה הסתיר השי"ת גוף החיים ולא העמיד רק לבוש לחיים וציונים, שכל מצוה הוא ציון לגוף החיים שהשי"ת שורה בו, בשעת עטיפת הטלית שורה החיים של השי"ת בזה הטלית, והטלית הוא רק לבוש וציון לגוף החיים. וכן בעשיית כל המצות שורה אז גוף החיים של השי"ת בעשיית המצוה הזאת, רק שהאדם אין לו תפיסה בחיים עצמו כיון שהוא למעלה מתפיסתו והוא נסתר, רק בעשיית המצוה וציונו יש לו תפיסה^עח:

בכמו מצות שבת, שבאמת שבת רומז על לעתיד, שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל:), היינו שכל ההשפעה הוא בלי פעולת אדם, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) שבשבת השי"ת מברך יומין עילאין, מכל מקום בעולם הזה אין להאדם בו תפיסה רק בהציונים. היינו כמו שמונה התנא במשנה (שבת עג.) שמתחלה מונה התנא צמצומים באכילה נגד גלוסקאות, ואח"כ צמצומים בבגדים נגד כלי מילת, והציונים הם היפוך מהחיים, שגוף החיים של שבת הוא השפעה בלי פעולת אדם, ובעולם הזה הוא צמצומים, מפני שאין להאדם תפיסה בגוף החיים רק בהלבוש. כי גוף החיים הוא נסתר לעין האדם בעולם הזה, ולעתיד כשיפתח השי"ת את גוף החיים אז יתכלל הציון והלבוש בתוך החיים עצמו, אבל בעולם הזה הסתיר השי"ת הפנימיות. ולפי שבשבת מאיר חיים יותר גבוהים מבחול, כן העמיד הציונים, וכיון שגוף החיים נסתר לכן יש בהלבוש צמצום גדול. ולכן בשבת יש בעולם הזה צמצום גדול, והיינו כי כמו שהשי"ת שורה אז באיזה חיים צריך האדם לעבוד השי"ת בהציון מזה החיים, היינו שלא יפעול כלל בידיו. כי כל העוה"ז נגד עולם הבא הוא כחלום נגד פתרונו, כדכתיב (תהלים קכו) היינו כחולמים, והחלום הוא מצומצם מאד, וכדאיתא בש"ס (ברכות נו:) שחלם לאחד שנקטעו ידיו ופתר לו שלא יצטרך למעשה ידיו. ולכן צריך לאחוז בשבת בצמצומים, כי השי"ת הסתיר גוף החיים ולא נשאר לאדם בלתי הלבוש והציון. וכן בכל המצות שהם כפי החיים שהשי"ת שורה בהאדם, כמו כן צריך האדם לעבודה מצדו, והעבודה הוא משורש החיים, רק שהחיים בעולם הזה הוא בהסתר, ולעתיד כשהשי"ת יאיר להם, יהיו רואים שבעת עשיית המצוה השפיע להם השי"ת גוף החיים, שעטיפת הטלית היה שהשי"ת עטף אותנו והקיף אותנו באורו, זה נכלל במצות עטיפת הטלית מצוייצת. וכן בשבת יפתח השי"ת שהשפיע להם גוף החיים שלא הצטרכו למעשה ידיהם, וכן בכל המצות^עט. והנה מצד השי"ת הפנימיות והחיים הוא תחלה והמצוה הוא לבוש לזה הפנימיות, אבל מצד האדם שנסתר החיים, והמצוה והציון הם תחלה ועל ידם משיג עיקר החיים, היינו שעל ידי שמצמצם עצמו בשבת יאיר לו אח"כ השי"ת החיים של מצות שבת, ובאמת החיים הוא תחלה ונתלבש בעבודת האדם, כי מה שמשה רבינו ע"ה העמיד כל הציונים הוא לפי שראה ששורה השי"ת, כמו הכלים של המשכן ובית המקדש, שכפי שהיה החיים כן היה הלבוש והכלי, וכמו שנתבאר בפ' תרומה על פסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, שהקב"ה הראה למשה החיים ששורה בפנים כל כלי, וכן עשה משה את הלבושים^פ:

גוהנה אברהם אבינו ע"ה היו לו הציונים והעבודות שצריך האדם לצמצם עצמו בעולם הזה ולעבוד השי"ת, כדכתיב (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה, היינו מנוגב לגמרי בלא שום טובה. ויצחק היה מעין לעתיד, שהשי"ת האיר לו החיים של הציונים שהיה לאברהם, וזהו אברהם הוליד את יצחק, שצר קלסתר פניו דומה לאברהם, היינו שהאיר לו כפי הציונים של אברהם, שבאמת השי"ת יכול להאיר החיים יותר מכפי עבודת האדם, אך ברוב רחמיו נותן החיים כפי הכלים שהכין האדם, היינו לתוך הציונים, כדי שיהיה אברהם הוליד את יצחק, שיהיה להאדם חלק בהאור על ידי הציונים. כי לעתיד יכול השי"ת להאיר שבשבת היה שורה השי"ת עוד יותר ממקום גבוה, ומכל מקום יאיר כפי העבודה של האדם. וזהו שהאומות היו אומרים שמאבימלך נתעברה שרה, היינו שאין האדם צריך כלל להציונים והצמצומים, רק השי"ת יאיר לעתיד ברוב טובו לכל פעולות האדם, וכמו כן בכאן לא נתעברה שרה מחמת תפלת אברהם והקויי והציפוי שלו, רק שהשי"ת מרוב חסדיו נתן לה הריון, לכן צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, היינו שהשי"ת יאיר כפי הציונים והעבודה של האדם כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל, וכתיב (תהילים י״ד:ז׳) מי יתן מציון ישועת ישראל, וכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך. ואיתא בתנחומא (קדושים ט) מציון מעשים שבך, היינו שתהיה הישועה כפי הציונים של האדם, כדי שיהיה מעט חלק להאדם שיוכל לומר שקנה האור על ידי פעולותיו, שפעולות של עוה"ז פעלו לו שהשי"ת מאיר לו^פא. ובאמת הכל הוא מהשי"ת הציפוי לישועה וגם הישועה שאחר הציפוי, היינו שעל ידי שהשי"ת רוצה להושיע נכנס להאדם הקווי והציפוי להישועה^פב, ואם כן יצחק הוליד את אברהם, שעל ידי שהשי"ת חפץ להשפיע נכנס תפלה ללב אברהם, רק בעולם הזה הסתיר השי"ת דרכו ואברהם הוליד את יצחק, שהשי"ת הוא טוב לכן רוצה שיקרא על שם האדם, שמחמת תפלת אברהם והציפוי שלו זכה שהושיע לו השי"ת והוליד את יצחק. וזה דאיתא בתנחומא (תולדות ג) מפני שהיו אומרים אסופי מן השוק הוא לכן היניקה בנים שרה, היינו שגם לעתיד ישאר זכר מן הסבלנות שסבלו בעולם הזה, ועי"ז יטעמו טעם בהטובה, כי באם ההשפעה הוא בלי סבלנות מקודם אין מרגישין בו טעם, ואפילו כשנתמלא החסרון והאדם מורגל בהטובה אינו מרגיש בו טעם כמו תענוג תמידי:

דולכן לעתיד אף שלא יהיה שום חסרון, מכל מקום ישאר זכר מן הסבלנות שהיה בעולם הזה, כדי שהטובה שישפיע השי"ת יהיה בטעם גדול, כדאיתא בתנחומא (תצא) נאמר בשבת זכור ונאמר בעמלק זכור בשבת הוא על תמחוי מלאה כל טוב ובעמלק הוא על תמחוי ריקנית. וזכור הוא דבר הקיים לעולמי עד, והיינו שגם מעמלק ישאר זכר, והיינו שבכל טובה יהיה זכר מהסבלנות שסבלו בעולם הזה על ידי עמלק^פג. וזה הוא היניקה בנים שרה, כי התינוק היונק משדי אמו אינו מקבל על ידי היניקה חיים חדשים, רק שנתחזק כחו, והחיים שלו מן יניקת האם, והיינו שנשאר לו זכר עוד מהעת שהיה נכלל באמו, היינו מן העת שלא היה עדיין הויה בפני עצמו, ובזה היניקה מהאם נזכר הסבלנות שהיה לו טרם בא להויה בפני עצמו, ועל ידי היניקה מתחזק החיים שלו. וזו המדה נקרא כה, כדכתיב (במדבר ו) כה תברכו, היינו שיתפתחו חדשות באותה תפיסה עצמה שיש להאדם, שתפיסתו תזדכך, ולא שיבטל כח השגתו ותפיסתו. וזה מורה, באשר הוא עמל, וזה חביב מאד לפני השי"ת והאדם הוא בנייחא מאד מישועה מפורשת בזו^פד. וזהו אברהם הוליד את יצחק, כי אברהם היינו הציפוי ויצחק הוא הישועה עצמה. ולכן ברכת יצחק אבינו הוא מחיה המתים, שזה עיקר תחיית המתים, שהגוף עצמו יחיה ויכיר את עצמו שהוא הוא שהיה כבר ולא יהיה כבריה חדשה, כמו שנתבאר בפרשת חקת^פה. וזה הוא שהכל אמרו אברהם הוליד את יצחק, שהוא חסד גדול מהשי"ת שהישועה נקרא על שם האדם, כי באמת אף התפלה על הישועה הוא שהשי"ת התחיל להשפיע ומזה נולד להאדם תפלה לההשפעה. רק השי"ת יש לו טובת עין, ונותן בתחלה רצון לתפלה בהעלם וחשאי, כדי שידמה להאדם שמצדו התפלל על הישועה ונקרא על שם האדם. ולעתיד יוכר שהכל מהשי"ת הן התפלה והן הישועה^פו, רק ישאר זכר מעט מעבודת עוה"ז, כדאיתא בש"ס (שבת פט:) שלעתיד ישאל השי"ת לאברהם וליעקב ויאמר להם בניך חטאו וכו' ויצחק ילמד זכות על ישראל, ואיתא שם ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. וזהו דאיתא בכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ר"ח פרק ג) ובש"ס (שבת פט:) שלעתיד יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי בעולם הזה כל בריאה חביב לה יגיע כפה, ולעתיד לא יתרצו רק בבטוחות, ולכן יראו מפורש שהכל הוא מהשי"ת, והשי"ת יַרְאֶה שהתפלה היא מבוררת, כי בעולם הזה אין תפלה מבוררת, אבל לעתיד כשהשי"ת יראה שהכל היה ממנו אין בטוחות גדול מזה, ולכן יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי לא ירצו בלתי דבר המתקיים לעד: