Beit Yaakov on Torah, Toldot 20/בית יעקב על התורה·תולדות כ׳

אויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפך ממדת אכזריות למדת רחמנות. והנה עתר זה מהפך את התבואה ע"י הקשין, כי כל התבואה נהפכת ע"י הקשין כדאיתא (שם), והיינו ע"י הפסולת, וכמו כן, מה שהאדם פועל בתפלתו שישפיע לו השי"ת איזה טובה בעולם הזה, הוא גם כן מחמת שבעוה"ז גם כן אינו מבורר, לכן ירצה האדם בזו הטובה להכניס עצמו לספיקות כדי להרויח בזה, אבל אם היה האדם מבורר בתכלית השלימות לא ירצה ליכנס בספיקות פן יאבד עי"ז (ועיין לעיל ענין יט). וראינו ברבקה שנאמר (תולדות כו) אחותי היא. וענין אחותי היא, היינו שהשי"ת מעיד עליה שהיא מבוררת מאד, כי מחמת שהיתה תחת האומות בפדן ארם היה צריך להעיד עליה שהיא מבוררת, וכמו שנתבאר הענין בפרשת חיי (אות כא, כז, כח), וכן אברהם בקש זאת טרם כניסתו למצרים וכמבואר שם^קא. ולכן מצדה היתה עקרה, כיון שהיתה מבוררת לא רצתה ליכנס בספיקות ולהוליד תולדות עד שהפכה מדת הקב"ה למדת רחמנות. היינו כי מצד האדם לא ירצה להכניס דבר ברור בספיקות לפי שאינו יודע אם ירויח, אבל מצד השי"ת שיודע כי בטח יצליח מכניס את האדם לספיקות. כי ענין הולדה הוא דבר המתקיים לעד, והוא כי משני הפכיים יתברר רצון השי"ת, שהשי"ת מזווג זווגין בעלמא חד תקיף וחד רפיא. היינו, כי האיש והאשה מתנגדים זה לזה, וההולדה הוא בירור שלא ראי זה כראי זה, הצד השוה ששניהם רוצים בכבוד שמים. ולכן אח"כ כאשר ראתה כי גם הולדתה לא תהיה בתכלית השלימות והבירור, אמרה למה זה אנכי, עד שהשיב לה השי"ת כי זה יהיה הבירור, כי הרב יעבוד צעיר, שלא יהיה עוד מעורב טוב ברע יחד רק יתחלק, והטוב יהיה מבורר^קב (עיין לקמן ענין כב):