Beit Yaakov on Torah, Toldot 37/בית יעקב על התורה·תולדות ל״ז

אויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. איתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ולחשך קרא לילה דא יצחק, ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה. הענין בזה, כי בחינת לילה הוא, שהברואים מבטלים כחותם ופעולותיהם ודעתם, ומהפכים פניהם להביט אל השי"ת, ולכן בלילה זמן שינה, שנתבטל פעולת אדם, ובאמת לעין האדם נראה שביום הוא יותר טוב לו לשלוט בבחירתו ודעתו ושכלו, ואז הוא בחינת משפיע בחינת דכר, אבל בלילה הוא בחינת נוקבא, שמקבל החיים מהשי"ת ומצדו אין לו כח לזוז ולהשפיע ולעשות פעולות, ולכן נראה לעין האדם שביום הוא יותר טוב, אבל באמת עיקר המבטח עוז והתוקף יש להברואים בעת שמבטלים תפיסתם ומסבבים פניהם להשי"ת, כי אז הם מקבלים השפעה עד אין סוף. וזהו ותכהין עיניו מראות, שבודאי לא דברה תורה בגנות יצחק ח"ו שנעשה בעל מום, כי אפילו על שאר הנביאים שהיו כמה וכמה מדרגות פחותים מיצחק, אף על פי כן לא היה השכינה שורה עליהם אם היו בעלי מומין, כדאיתא בש"ס (נדרים לח:) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר חכם ועניו ובעל קומה. אלא שיצחק אבינו ביטל כחו ודעתו מלפנות לעניני עוה"ז, להיות בחינת דכר להשפיע עליהם ולהחזירן למוטב, כמו שעשה אאע"ה, רק שסיבב פניו אל המאציל ונעשה בחינת נוקבא בחינת לילה, שמקבל השפעה מהשי"ת עד אין סוף, ולכן, ויקרא את עשו בנו הגדול. ויפלא למה רצה לברך את עשו הרשע. אך כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) דאתכלל מסטריה דדינא קשיא ובזוה"ק (תולדות קלז:) כל זינא רחים ליה לזיניה ואתמשיך ואזיל זינא בתר זיניה וכו' ויצא הראשון אדמוני וגו' ואיהו זינא דיצחק דאיהו דינא קשיא דלעילא וכו'. והיינו, כי יצחק ועשו הם מבחינה ומדה אחת ממדת הגבורה, רק שיצחק הוא מהתחלת מדת הגבורה, ועשו מסוספיתא דדהבא (זוה"ק מצורע נו.) היינו מסוף מדת גבורה, כדאיתא במד"ר (תולדות סג) שעשו שאל האיך מעשרין את המלח, ובאמת מלח פטור ממעשר, כי מלח מורה על יראה כדכתיב (ירמיהו י״ז:ו׳) ארץ מלחה ולא תשב, שהשי"ת מראה שאין צריך כלל שיפארו וישבחו אותו, שהרי ברא ארץ מלחה שאין שם ישוב ואין שם מי שיפאר אותו, בזה מראה השי"ת שאין צריך כלל לעבודת הברואים, ולכן בקרבנות שנאמר ריח ניחוח, נחת רוח לפני השי"ת, ויכול האדם לומר שהשי"ת צריך לעבודתו, לכן כתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, היינו שגם בהבאת הקרבן יעמוד האדם ביראה שהשי"ת אינו צריך כלל לעבודתו^קמ:

בומעשר מורה גם כן על יראה, שהאדם ירא לקבל התבואה שלא יאמר כחי ועוצם ידי חלילה, ובמעשר כתיב (ראה יד) למען תלמד ליראה, ובזה שנותן המעשר ללוי, היינו שרואה שהשי"ת השפיע (כמו שנתבאר במקומו). ולכן מי שדבוק באמת במדת היראה ועוסק בזה יש לו בטחון ותקיפות מאד^קמא, וכדאיתא בש"ס (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן בזה שיש לו יראה עובד את השי"ת. אבל עשו שהוא סוספיתא דדהבא מבחינת דינא קשיא, היה אומר שגם היראה בידי שמים, ואין לאדם שום תקיפות ובטוחות במה שיש לו יראה, כיון שהוא בידי שמים, וזהו שצריך לעשר גם היראה למסור להשי"ת, וזהו כיצד מעשרין את המלח^קמב. ובאמת מדת יצחק אבינו היה שגם יראת שמים הוא בידי שמים, ולכן היה אחיד בחשך, היינו שהכל הוא מהשי"ת. רק החילוק הוא שמדת יצחק היה כדאיתא (אבות פ"ד) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ולכן היה בנייחא מאד, שצמצם כל כחותיו ובטל עצמו להשי"ת להיות מקבל האור מהשי"ת, ולא רצה להיות ראש בעוה"ז להשפיע. אבל עשו הרשע אמר, כיון שאפילו אם עובד השי"ת ומצמצם עצמו בשביל כבוד שמים, בכל זאת לא יהיה לו מבטח עוז שידע ברור שכיוון להאמת לרצון השי"ת, ואחר כל העבודות שיעבוד האדם עוד הוא ביד השי"ת, וצריך שהשי"ת יסכים עליו לבררו לטוב, פקר בכל המצות וכפר בעבודה. וע"ז רומז מה דאיתא במד"ר (תולדות סה) שעשו נמשל לחזיר שיש לו סימן אחד של טהרה שפרסותיו סדוקות^קמג. היינו כי יש דרגא דאתגליא ודרגא דאתכסיא. ודרגא דאתכסיא אי אפשר להגיע רק ע"י תפלה להשי"ת שיאיר לו. ועשו רצה בדרגא דאתגליא, היינו שרצה להיות בטוח תמיד ועמידה טובה ומיטב צעד ולכן פרסותיו סדוקות, כמ"ש אאמו"ר זללה"ה בפרשת שמיני בסימני בהמות וחיות טהורות. אבל מעלה גרה הוא דרגא דאתכסיא, שצריך האדם תמיד להתפלל להשי"ת שיאיר לו, זה לא רצה עשו, אבל ביעקב כתיב ויעקב איש תם יושב אהלים, היינו שנשלם בשתי המדרגות, שמה שלא השיגו בדעתו ועבודתו היה מתפלל ומתחנן להשי"ת שיאיר לו: