Chasidut · Izhbitz
Beit Yaakov on Torah, Vayechi 21/בית יעקב על התורה· ויחי כ״א
אויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. הנה כל פעולה שהוא רק בדמיון בלתי חיים, היינו בלי דעת ואור הבחירה להימין או להשמאיל, זה הוא כמו טומאת מת, שנתפרד הרוח מהגוף, והרוח ישוב אל האלהים, ולא נשאר בו רק דמיון ורשימה בעלמא מהרוח, היינו הנפש, כדאיתא בזוה"ק (לך פג), ומזה הרשימה יש בו עדיין געגועים להנפש. וזה הדמיון פועל בבריות זולתו, כל זמן שנחקק אצלם דמיונו גם כן מגעגעים ומלוים אותו. אכן כשנקבר אזי לא נשאר עוד בהגוף שום רושם מהרוח ונעלם זה הדמיון מכל וכל, ועל פעולות מהעלם גמור כזה רומז קבורה במצרים. כמו שמצינו שעבודה זרה של מצרים היה צאן, וזה מורה שהיה בהם המשכה, כי סוג הצאן להיות נמשכין זה אחר זה, כדאיתא בגמ' ב"ק (נב.) כיון שמסר לו המשכוכית קנה כל העדר וכו' היינו מפני שכולן נמשכין אחר מנהיגם, וכמבואר שם, מאי משכוכית עיזי דאזלי בריש עדרא, ומבואר בגמ' שבת (עז.) מפני מה עיזי מסגי ברישא כבריתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. ועל זה מורה עבודה זרה של מצרים שהיה צאן, שהיה בהם המשכה אחר זה החשך, לעשות במחשך מעשיהם בלי שום אור הבחירהצה. וזהו דאיתא בזוה"ק (בא מ:) ובהאי דאתקרי צאן אתקשר צאן בצאן וכלא כליל בצאן ולא יכול לאתפרשא מקטרוי ובהאי כלהו אתקשרו, וע"ד כתיב והיה לכם למשמרת וכו'. היינו, כי כמו שיש צאן בהקליפה כך יש צאן בהקדושה גם כן, כי ישראל נמשלו לצאן, שנמשכין תמיד אחר רצונו ית' אף בלי טעם, כדכתיב (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. והמשכה כזאת הוא טוב מאדצו. אכן יען שהיה למצרים גם כן מדת המשכה, שהיו נמשכין אחר כל תאות עולם הזה ההיפוך מהרצון ית' בלא טעם ודעת, רק להתפשט בכל תאות לבם בלי שום בחירה כלל, לכך היו צריכין ישראל לברר עצמם כנגדם ולהראות ההבדל ביניהם, וזהו שכתוב בזוה"ק אתקשר צאן בצאן ולא יכיל לאתפרשא בקטרוי, היינו שהיו צריכין לברר ולהראות ההפרש בין צאן לצאן, היינו בין המשכה להמשכה, ולהראות איך שהמשכת ישראל הוא רק בהקדושה, ובהמשכת מצרים אין אפילו שום דמיון ורושם כלל מקדושה:
בוזה היה ענין בקשת יעקב אבינו לדורי דורות, אל נא תקברני במצרים, היינו שכל נפש ישראל אף בשעת עסקו בצרכי הגוף, אל נא תקברני במצרים, היינו אף שהם בהכרח אליה, על כל פנים אל נא תקברני, שיהיה נכסה ונעלם הקדושה לגמרי עד שלא יהא ניכר אפילו רושם ודמיון ממנה, וזהו קבורה במצרים. אבל בארץ ישראל, היינו בדבר שבקדושה, אזי תתבטלו לגמרי עצמכם להיות נמשכין אחריו ית' בכל מיני התפשטות. ולכן כתיב ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וגו', היינו כי זאת הוא רק על ידי מדת יוסף הצדיק, שמדתו היא שמירת הברית, וזהו רומז על כל מיני צמצומים, כי ממדתו מופיע בישראל כל הדברי תורה ההכרחיים, היינו מה שהרצון מהגוף אינו מסכים, והם כמו כפיית ההר כגיגית בשעת מתן תורה, וכגון כל האזהרות מדברי תורה, שמצינו כמה פעמים בש"ס שגזרו חכמים מפני החשד ומפני מראית העין, כל זאת נמשך ממדת יוסף הצדיק. כי הי"ב שבטי י"ה נקראים בזוה"ק (רמא.) אברי דשכינתא, שכל אחד מרמז על אור מיוחד, כגון אורו של יהודה מרמז על הרצון שבלב, שבזה השבט גונז השי"ת כל הרצון, ועל זה מורה השם הוי"ה שנרמז בשמו של יהוד"ה, והד' משמו הוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמד:) דלת לקיטצז. ואורו של יוסף הצדיק הוא שמירת הברית, ורזא דברית מחייב כל הצמצומים, לזה ויקרא לבנו ליוסף וגו' אל נא תקברני במצרים, כי דוקא על ידי אורו של יוסף הצדיק יכולין לשמור את עצמו לבל יבוא לידי העלם ושכחה, אלא שצריכין לזאת המדה גם שבועה, כי בעת אשר יפגע בהאדם דבר רשות מצרכי הגוף אשר אי אפשר לו להמלט מהם, על דרך שאמרו ז"ל ברכות (סא.) אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, כי אי אפשר לו מבלעדם. וכל עניני דבר הרשות הם מאילנא דספיקא, אילנא דטוב ורע, והאדם צריך לברר מהם הטוב ולהניח הרע, ולהבחין בדבר רשות שלא יקבל בלתי הטוב ולעזוב את הרע, וזאת אי אפשר בלתי עזרתו ית'. ועל זה רומז השבועה, שהתפלל להשי"ת שיעזור לעמוד תמיד על דרך הטוב: