Beit Yaakov on Torah, Vayechi 40/בית יעקב על התורה·ויחי מ׳

אשכל את ידיו וגו'. ומתרגמינן אחכמינון לידוהי. להיות שיצחק היה חפץ לברך את עשו מפני שהיה בכור, כי אמר אם יבררו השי"ת אזי יהיה הוא גדול מיעקב, כי יעקב אין לו כל כך לבושים מכוערים כמו עשו, לכן בנקל לו לברר ולנקות את עצמו. אבל עשו שאינו בנקל לו לנקות את עצמו, וכשיברר השי"ת גם הלבושים מכוערים של עשו יהיה נצמח מזה יותר יקרות. לזה אמר יקוב הדין את ההר ואברך את הבכור, כי מסתמא אם השי"ת נטע אותו לבכור יש בו מעלה יתירה למעלה מהתפיסה, לכן אני אעשה את שלי והש"י יגמור ויברר לטוב. אלא שהשי"ת אמר (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי ואינו חפץ לבררו. אמנם יעקב אבינו שכל את ידיו, אחכמינון לידוהי, היינו שהוא הסתכל תמיד להארת החכמה שבעומק הלב, ושם ראה אשר אפרים הוא הבכור^קמג, ולכן מצינו כל מקום דמיירי הכתוב מחלוקת הארץ נאמר שם מנשה הבכור, כי חלוקת ארץ ישראל הוא על ידי גורל, וגורל הוא בלא דעת למעלה מתפיסת החכמה, אבל בעומק תפיסת החכמה שהציב השי"ת אפרים הוא הבכור^קמד: