Beit Yaakov on Torah, Vayechi 39/בית יעקב על התורה·ויחי ל״ט

אוישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ותרגום אונקלוס, ארי מנשה בוכרא. היינו, כי כפשוטו היה צריך לכתוב אף כי מנשה הבכור, אלא זה שכתוב כי מנשה הבכור רומז שלא ניתן הבכורה לגמרי לאפרים כי מנשה הבכור, וכדמתרגם ארי מנשה בוכרא. היינו, כי באמת מצדו ית' מנשה הוא הבכור, לזה מצינו בחלוקת הארץ (יהושע טז) שמחשב שם מנשה קודם לאפרים, כי חלוקת ארץ ישראל רומז על קנין עוה"ב, וכמו שרמזו ז"ל (פסחים קיג.) שלשה מנוחלי עוה"ב אלו הן הדר בארץ ישראל וכו'. ובגמרא (ברכות ה.) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל ועוה"ב. ובדוד המלך נאמר בו (שמואל ב ז) ובית יעשה לך ה' וגו', ובית בארץ ישראל מורה, שהנחיל לו השי"ת קנין בהמלוכה של ישראל לעולמי עד, הרי שא"י הוא קנין עוה"ב. וזהו שכתוב שכל את ידיו, מלשון משכיל^קמא. והוא כמו שמצינו בגמ' (פסחים קיז.) משכיל ע"י מתורגמן, היינו הגם שהחכם דורש ומחדש חדשות, מ"מ אין בכח החכם להסביר הדבר כל כך ולהטעים לזולתו שירגיש טעם מתוק כמו שיש בכח המתורגמן. וכן הוא הענין ממנשה ואפרים, שההשפעות מוכרחים לילך דרך מנשה לאפרים, רק אחר שבא הטובה לאפרים אז מבינים בה ביותר, וכל עוד שהטובה הוא עדיין אצל מנשה אין בה להאדם כל כך מבינות, ולזה אף שעיקר הקנין הוא אצל מנשה, כי באמת יש בהארת מנשה יותר כח והוא הבכור. אמנם הרצון, היינו עיקר הרגשת הטעם בהטובה הוא רק ע"י הארת אפרים. ולזה אפרים הוא הגדול בעוה"ז כמו שביארנו לעיל. והוא על דרך משל, שני בני אדם שיש להם טובות בשוה, אך זה מרגיש טעם בהטובה וזה אינו מרגיש, כך הוא עיקר הרצון והרגשת הטעם באפרים, לזה הוא הגדול^קמב: