Beit Yaakov on Torah, Vayechi 8/בית יעקב על התורה·ויחי ח׳

אויחי יעקב. איתא בזוה"ק (ויחי רטז.) רבי חייא פתח ואמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. זכאין אינון ישראל יתיר מכל עמין דקב"ה קרא לון צדיקים לאחסין לון ירותת עלמין בעלמא דאתי לאתענגא בההוא עלמא, כמה דכתיב אז תתענג על ה' וכו'. ועמך מורה שהם דבוקים בהשי"ת ונתקשרו עמו בברית, ומכל מקום אין סומכים על התקשרות ומצמצמים עצמם בכל יכלתם. כי צדיק מורה, שמצדיק עצמו שלא יהיה קטרוג עליו, וכדאיתא בגמ' סנהדרין (לג:) הרי שיצא מב"ד זכאי ושוב ראו עליו חוב יכול יחזירו אותו, על זה נאמר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא שנצטדק בב"ד. כי נקי היינו מי שהוא נקי בעומק, וצדיק הוא מי שאין על הלבוש שום טענה עליו, אבל בתוכו יוכל להיות שאינו נקי רק שמצדיק עצמו. וזה, כלם צדיקים, שאין סומכין על ההתקשרות שהם מקושרים בעומק, רק מתאמצין להצדיק מעשיהם, שגם על הלבוש החיצון לא יהיה עליהם שום קטרוג וכן הוא רצון הש"י^מ. וכדאיתא באברהם אבינו ע"ה, שנאמר לו (בראשית י״ז:ד׳) אני הנה בריתי אתך, היינו שאתה מקושר עמי אף בלא שום פעולה מצדך, ומכל מקום נאמר לו, ואתה את בריתי תשמור, וזהו היפך ממדת בשר ודם, שאם מקושר בחבירו אז אין לחבירו שום יראה ממנו, אבל מדת השי"ת אינו כן, שכל מי שהוא מקושר ביותר להשי"ת זה רודף יותר לקיים מצותיו ולברר עצמו, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקב"ה אתרעי בבר נש ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש בחדוה ברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה וכו' ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו'. שכל מי שהוא יותר מקושר, משתדל להיות ביראה יותר ולרדוף לדעת את ה' בחביבות, ומברר עצמו בכל היכולת, כי יודע ביותר שאין שום דרך אגב ויתור אצלו ית' רק הכל נוגע בשורש החיים^מא. ועל ידי זה, לעולם יירשו ארץ, היינו שעל ידי היראה והצמצום שיצמצמו עצמם בעולם הזה, על ידי זה יאריכו ימיהם לעולם שכולו ארוך, שאז גם היראה תהיה רק חסד, כדכתיב (בחקותי כו) ואולך אתכם קוממיות:

בכי גם בעולם הזה השי"ת מנהיג עולמו בחסד, אכן הוא לכל, שאינו ניכר ונראה למי מכוון הקב"ה בפרטות, כי נראה שעולם כמנהגו נוהג. וכדאיתא בגמ' (תענית ז.) גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאלו תחיית המתים לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. היינו שאינו נראה מפורש בזה העולם למי מכוון השי"ת בהשפעתו. אבל אחר שיתברר הרע מהטוב, ויבא יום ה', ויתנהג העולם במשפט גלוי לכל אדם, ויתראה מפורש שאין השי"ת וותרן כלל, ועל זה היום נאמר (מלאכי ג׳:ב׳) ומי מכלכל את יום בואו, ולזה נתן השי"ת עצה לישראל, שיצמצמו עצמם בעולם הזה, ויתנהגו בפלס ובמשפט בעוד שהנהגת הש"י מוסתרת ונראה שכבוד שמים כביכול חסר בעולם הזה, ורק על ידי ישראל יתגדל כבוד שמים^מב. ולזה יתן להם הש"י גם אז מקום מדה במדה, שאף שאז לא יהיה עוד צורך בעולם לפעולות אדם ועבודתו, גם אז יתקיימו לעולם, אף שאז יהיה רק חסד השי"ת^מג. וזהו, לעולם יירשו ארץ, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רטז.) מאי ארץ, דא ארץ החיים, אהדר ואמר, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, נצר מטעי ענפא מאינון ענפין דנטע קב"ה כד ברא עלמא וכו'. היינו טעם אחד מהטעמים של בריאת עולם. וזהו ענפא מאינון ענפין דנטע וכו', כי זה הוא אחד מהטעמים שנתן לנו השי"ת רשות להכיר תכלית בריאת עולמו שהוא להיטיב לבריותיו, להראות כי חפץ חסד הוא, ורוצה להטעים לבריותיו מחיי עולם, לכן השפיל והוריד מדותיו מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא, והלביש מדותיו בכמה מיני הסתרות ומסכים, עד שברא לבוש הנראה לבני אדם שהם מרוחקים ממקורם, ומשם יתבוננו שהשי"ת שופע להם חסדו אף למקום הסתר הזה, שיראו דרך ההסתר מעט מאורו, כדי שיוכלו לקבלו. כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה, מה עביד קב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא, וכן כל שאר נהורין, עד דעלמין כלהו אתקיימו בקיומייהו ויכלין למסבל וכו'^מד:

גוזהו, מעשה ידי להתפאר, שהתפאר לפני מעשה ידיו והראה להם איזה תפיסה באורו ית', כדכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, היינו שהשי"ת מתפאר נגד ישראל. והתפארת של הש"י אינו כמו אצל בשר ודם, כי האדם המתפאר עצמו נגד זולתו ומראה לו רוב עשרו אין הרואה מרויח כלום מזאת הראיה, אבל כשהש"י מתפאר נגד ישראל כדי שיהיה להם הכרה בכבוד גדולתו, נצמח להם מזה התפארת כל מיני טובות^מה. כי מצדו ית' אין שום נפקא מינה בכל אלו המדות, וכמאמר אליהו ז"ל (הקדמת תקוני זוהר יז:) כלא לאחזאה איך אתנהג עלמא, אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אלין מדות כלל וכו'. היינו שכל מדה הוא כמו חלון שעל ידיה יכולין להכיר אור אחדותו ית', ומעצמות האור המשולל לבושי המדות היה נתבטל הויית הבריאה. ועל זה אמרו ז"ל (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי, ומשה ואליהו הם מבחר היצורים, ומכל מקום אם היו פותחין להם מעט יותר לא היו יכולין לעמוד, כי הגוף מוכרח להמצא בו קצת שכחה, שיהא נדמה לו שהוא מחדש בעולם דבר מה, כי אם היה מפורש להאדם שאינו מחדש כלום רק כמו שהוא באמת שהשי"ת פועל הכל, אזי היה הנפש עולה למעלה והגוף היה נשאר משולל חיים. אכן נקב פחות מנקב מחט סדקית נשתייר, שלא נאמר כחודה של מחט שהוא קטן מנקב המחט, מוכח שפחות מעט ממלא מחט סדקית נשתייר, כדי שיהיה בכח לכל מי שהוא לחלקו ית' להכיר את האור אף בעולם הזה עם הגוף דרך זה הנקב^מו. ועל זה כתיב (משלי כא) ירא את ה' בני ומלך, היינו שילך תמיד בגודל היראה ושיהיה הויה להגוף גם כן, וזה פי' ומלך, שיתגלה לאדם בחינת מלכות שמים, שיהיה הויה וקיום גם להגוף, וזהו, מעשה ידי להתפאר: