Beit Yaakov on Torah, Vayechi 7/בית יעקב על התורה·ויחי ז׳

אויחי יעקב. איתא בגמ' פסחים (דף פח.) ואמר ר"א מאי דכתיב (ישעיה ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק. אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כב) אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (שם כד) ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (שם כח) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל וגו'. ביאור הענין, כי בהר ה' יראה מורה שאורו ית' אינו שוכן אלא במי שהוא מבורר ומנוקה מכל תאוה ומנושא למעלה על כל חמדת עולם הזה^לג. ולא כיצחק שכתוב בו שדה וכו' וענין שדה הנאמר בו ביצחק, ויצא יצחק לשוח בשדה, מורה על התבטלות הגמור שהיה אצלו, עד שלא הרגיש בעצמו שום מהות כלל רק כאין ממש, כדוגמת הגרעין הנזרע בשדה המוכרח להתבטל טרם הצמיחה ולהיות בבחינת אין, כך היה השראת אורו ית' אצלו אחר גודל ההתבטלות שלו. והנה אלו המדרגות הגם שהם יקרים מאד, מכל מקום מחמת שהיו נגבלים בלבושי המדות, ובלבושים יש אחיזה להאומות גם כן. אלא כיעקב שקראו בית, היינו שלא היה קשור בשום מדה, אלא שהביט בכל רגע איך הוא רצון השי"ת בזה הרגע כך היה נמשך תמיד^לד. כי מדה, אפילו היקרה ביותר, אם האדם מקושר בה יכול להסתעף ממנה גודל חסרון, כי מה לנו גדול ממדת רחמנות ששרשה הוא בחסד העליון שנברא בו העולם, כדכתיב (תהילים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, מכל מקום אם יאחז האדם תמיד בזאת המדה יצמח ממנה חסרון, כמו שאמרו חז"ל מדרש רבה (קהלת ז) כל המרחם על האכזרי סופו להתאכזר על הרחמני, הרי שאין שלמות לשום מדה. ולכך לא חפץ יעקב אבינו ע"ה לסמוך על שום מדה, רק היה מביט תמיד לרצונו ית' המחדש בכל שעה ובכל רגע, וכפי מה שהאיר בו רצונו ית' כך היה מתהפך ממדה למדה בכל פעם^לה. ועל זה כתיב (בלק כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, היינו שהאיר לו השי"ת בכל עת ובכל פעם הארה חדשה בהרצון ית'^לו. ובעבודה כזאת שהוא בלי שום לבוש אין להאומות שום אחיזה, ומאחר שהתדבק עצמו כל כך בהשי"ת תמיד, לא היה באפשר לנגוע בו שום רע, ולזה נקרא עבודתו בית, כיעקב שקראו בית וכו', כלומר שאור השי"ת מקיף אותו תמיד ומגין עליו בהגנה כמו בית^לז:

בולכן כשהאיר השי"ת ליעקב אבינו זאת השלמות, אז נתיירא ואמר, מה נורא המקום הזה, כדכתיב (ויצא כח) וכמבואר בזוה"ק (יתרו עט.) מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא. אמר ליה חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא. ובכל אתר דהוה שלמותא שכיח אקרי נורא. אמינא ליה אי הכי אמאי תרגומו דחילו ולא שלים. אמר ליה לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא וכו'. היינו כי כל מה שנגמר אצל האדם השלמות ביותר נצמח לו מזה יראה ביותר, כי מכיר ביותר שאין לו מבטח עוז על שום דבר בזה העולם. כי כמו שאינו בנמצא שום דבר שיהיה רע בהחלט בלי שום לחלוחית מטובה, כי באם לא היה בו שום לחלוחית טובה מהיכן יש לו הויה להתקיים בעולם, מוכח מזה שגנוז בו עוד נקודה טובה ומזה יש לו הויה והתקיימות. כגון במדת אכזריות, שזאת היא מדה היותר גרועה שבעולם, מכל מקום בזה המקום שאסור לרחם, שם הוא זאת המדה טובה מאד, הרי שאין שום דבר רע בהחלט. וכך אין שום דבר בזה העולם שיהיה טוב בהחלט, כי מה לנו טוב יותר ממדת רחמנות, ומכל מקום אם ירחם גם על אכזרי אין לך רע יותר מזה. הרי שאין בעולם שום מבטח עוז אפילו על המדה היקרה ביותר. וכל מה שמנהיר להאדם יותר השלמות מכיר ביותר שאין לו בטוחות על שום דבר מזה העולם. וזהו בכל אתר דשלימותא שכיח אקרי נורא וכו' וכדאיתא בזוה"ק (יתרו דף עט.) ובכל אתר דהוי שלימותא אשתכח אתקרי נורא. שבמקום שלם עומד הקב"ה פנים בפנים^לח. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות דף נד.) לא יקל אדם את ראשו נגד שער המזרח. אף שהעומד אחרי בית הכפורת קרוב יותר לקדש הקדשים, כן העומד מן הצד, אף על פי שהוא קרוב לפנים יותר מהשער, אבל העומד נגד השער רואה מפורש האויר המתחלף תמיד נגדו מקדש לחול ומחול לקודש בלתי סדר המסודר בתפיסת אדם, ומזה בא לו להאדם גודל היראה^לט. וזה הוא באמת תכלית השלימות, שיאחז תמיד ביראה, ולא שיהיה לו סדר להתנהג כשלחן ערוך, ולכן יש בהתנהגות זו יראה עצומה, שאין לו שום מבטח על רגע הבא פן יוצרך להתהפך מהפך על הפך: