Beit Yaakov on Torah, Vayera 12/בית יעקב על התורה·וירא י״ב

אוירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל וגו'. אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך (תהילים ב׳:ז׳). תרגומו דהאי קרא אשתעי קיימא דה'. הענין בזה, דהנה כל מה שנמצא בעוה"ז מתיישן כדכתיב (תהילים ל״ז:כ״ה) נער הייתי וגם זקנתי ודרשו בש"ס (יבמות טז:) פסוק זה שר העולם אמרו. שר העולם היינו הנהגת העולם, והוא, כי כל הבריאה נברא בראשיתה בכחות עצומים, מפני שהכירו את בוראם, שהיו קרובים לראשית הבריאה. אכן כאשר נדמה להבריאה שבכחה ועוצם ידה עשתה לה חיל, אזי השי"ת מוציא את כחו מהטובה שבידם, אף שכבר חלק להם טובה, מ"מ מוציא השי"ת את אורו מהם ואז מתיישן הטובה שבידם ומתעפשת ומתקלקלת ואין לה שום הויה בעולם^נב. אמנם דוד המלך ע"ה אמר שכל עסקו בעולם הוא לספר ולאשתעי תמיד בחוקי הד"ת, ממילא לא ישיגהו שום הפסד וקלקול, כמו שאין לד"ת שום התיישנות, ועליו אמר הכתוב (שמואל טו) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והנה זו הפרשה היא הרביעית לסדר בראשית, והיא נגד ספירה רביעית נצח, ומדברת מעניני ניצוח שהיה בין אברהם לאומות העולם, שאאע"ה היה מצמצם את עצמו והסיר מאתו את כל הבלי עוה"ז, מפני שהבין שהם רק לפי שעה ומטרידים דעת האדם מעבוד את השי"ת^נג. ולעומת זה הוציא השי"ת את אורו וטובו מכל העולם כלו ולא היה לו שום עסק עמהם רק עם אאע"ה^נד. וכן עומדים עלינו העכו"ם בכל דור ודור לנתק ולהסיר מאתנו אהבת השי"ת, וכאשר יענו אותנו כן ירבה אהבתו לטוב לנו כל הימים. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (וירא צח.) וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה וכו', כי מדת אברהם הוא מדת החסד להכיר שכל הויית העולם הוא רק בחסדי הש"י, ולזו ההכרה לא יבא האדם רק ע"י צמצומים שיצמצם את עצמו בהנאת עוה"ז, להכיר שאין לו מצדו שום כח, כי אם ידמה לו שיש לו כח בפני עצמו אזי לא יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים, דאיידי דטריד למפלט לא בלע. לזה ע"י שאברהם צמצם את עצמו להכיר שכל הארץ מלאה חסדי השי"ת, הוציא השי"ת אורו וכחו מהטובות שחלק לאומות העולם ונטע אותם בישראל וכדאיתא במי השלוח (ח"א וירא ד"ה כי עצר על הכתוב וה' פקד את שרה). וכענין דאיתא בש"ס (שבת לא.) יראת ה' היא אוצרו, משל לאדם שאמר לשליח העלה לי כור חטים לעליה הלך והעלה לו, אמר ליה עירבת לי בהן קב חומטין וכו' היינו אדמה מלחה ועל ידה מתקיימת התבואה. והוא דהנה יראה הוא כמו פעולת המלח בעוה"ז, דאיתא בהאר"י הק', שזה שאדם מתאוה לאכול הוא מפני שנמצא בעולם מאכלים החפצים להתדבק בצורת אדם והם מעוררים חשק באדם שיתאוה להם^נה. וארץ מלחה אשר לא תזרע ולא תצמיח מחייבת צמצום באדם, וע"י האדמה מלחה מתקיימת גם התבואה^נו. וכן ע"י הצמצומים שהאדם מצמצם את עצמו מתקיים הויית צורת אדם, ועיקר הצמצום הוא בהמולו את בשר ערלתו. לזה כאשר קיים אאע"ה מצות מילה, זיכה לכל ישראל אחריו שיוכלו לקבל כל הכחות מטובה שנמצא בעוה"ז, וכל הכחות מקדושה שלא היו טרודים ומובלעים תחת יד עכו"ם רק להוציא בלעם מפיהם, ואלו הכחות עצמן שהיו ביניהם בטרדא נמסרו לאאע"ה שיהיו אצלו בלי שום טרדא בגודל ישוב הדעת, וכדכתיב והוא יושב, ודרשו בתנחומא (לך) עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל משמל היה מסיח עמו וכו' והוא יושב. וזה הוא דאיתא בזוה"ק, לההוא דרגא דמליל עמיה, היינו זהו המדרגה עצמה שהיתה לו עוד קודם לכן, ועתה היה לו התגלות זו המדרגה בגודל ישוב הדעת^נז: