Beit Yaakov on Torah, Vayera 45/בית יעקב על התורה·וירא מ״ה

אכל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. איתא בזוה"ק (פ' לך דף פה:) ת"ח תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא עביד נפש ותיאובתא דדכורא לגבי נוקבא עביד נפש ורעותא דתיאובתא דדכורא לגבי נוקבא ואתדבקותא דיליה בה אפיק נפש וכו' ואתעבידו רעותא חדא בלא פרודא. ובזוה"ק (במדבר קיז.) כיון דאמר בצלמו מאי בצלם אלהים ברא אותו אלא ודאי תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא חד לדכר וחד לנוקבא ובגין כך דו פרצופין הוו וכו' ואע"ג דנוקבא אחידת בסטרוי הא היא נמי כלילא מתרין סטרין למהוי שלים בכלא וכו'. ובזוה"ק (פ' נח דף ס:) תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא לאו איהו אלא כד עייל רוחא בה ואשדת מייא לקבלא מיין עלאין דכורין כך כנסת ישראל לא אתערית תיאובתא לגבי קוב"ה אלא ברוחא דצדיקייא דעאלין בגווה וכדין נבעין מייא מגווה לקבלא מיין דדכורא וכלא אתעביד תיאובתא חדא וצרורא חדא וקשורא חדא וכו'. ובזוה"ק (משפטים קכג:) ועל כך תנינן במתניתין דילן ה' ד' הוות מדאתחבר דכורא עמה אתעברת מחד בן ואיקרא ה', לבתר אולידת ואפיקת וא"ו ההוא בן וקאים לקמה. ובזוה"ק (תרומה קלה.) לא יתיב על כורסייא דיקריה עד דאיהי אתעבדית ברזא דאחד למהוי אחד באחד. והכונה בכל אלה המאמרים הוא בענין ואופן אחד. כי בכל זווג צריך שיהיה בכל אחד מהצדדים השלימות מצדו, ואחר כן כשמזדווגים יחד יכולין להוליד הויה חדשה, והשלימות הוא בזה במה שהאדם יצמצם עצמו להיותו מכיר מך ערכו כי הוא חסר וצריך לישועה, אז הוא נקרא שלם מצד עצמו, כי כל זמן שהאדם אינו מכיר בחסרונו לא יִוָשע בשום צד, אבל במה שהוא מכיר חסרונו הוא התחלת ישועה, והוא בא מסטרא דדכורא, דאשדא דכורא רוחא בה. כי החשך בעצמו שהוא הנוקבא לא יכיר בשום דבר לעולם, אבל כשהאדם כבר מכיר בחסרונו, אז הוא בבחינת דל"ת, שהוא מכיר כי הוא דל בזה שאין לו ישועה מצד עצמו שיוכל לקבל הטובה. ואז מתעורר הדכר להתחבר עמה ואתעבדת ה' ויהיה מזה הולדה חדשה, מה שיראה מפורש בכל דבר המאציל בה' בבהירות גדולה^קנא. וזה היה הענין כאן אצל אברהם, כי מתחלה כשאמרה לו שרה בא נא אל שפחתי, היה צריך בירור אולי אין זה רצון השי"ת, ולכן נאמר שם אחר כך התהלך לפני, שזה מורה על עבודה וצמצום, אבל אין זה עוד השלמות הגמור במה שלא יוכל לקבל הטובות. אך אחר שיתברר האדם יהיה כלי שלם לקבל כל הטובות בקדושה. ולזה נאמר לו אחר כך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, היינו שיהיו כל הטובות אצלו כמו אכילת שבת, אשר הנאת הגוף בעצמו הוא מצוה ויש בה קדושה גדולה^קנב. וזהו לבתר אולידת ואפיקת וא"ו ההוא בן וקאים לקמה, כי הוא"ו הוא מרמז לחיים אמתיים של השי"ת. וזה הוא סוד חמץ ומצה. כי בפסח אוכלין המצה, וזה מורה על בירורין, ביען האדם איננו בשלימות, וצריך לבער החמץ ולברר עצמו עד שיספור ז' ימי הספירה. ואח"כ הוא חג השבועות שהיו מקריבין בו שתי הלחם שהיה של חמץ, לרמוז בזה אשר אחר הבירור יכול לאכול גם חמץ ויהיה הכל בקדושה (ועיין לקמן אות סג)^קנג: