Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 13/בית יעקב על התורה·וישב י״ג

אאיתא בזוה"ק (וישב קפד.) ובתקונים (הקדמה ב:) שמדת יוסף הצדיק רזא דברית נקרא אות דכורא, ויוסף בעצמו הוא רזא דדכורא, כדאיתא בזוה"ק (מקץ ר.) אמר ההוא יודאי ודאי שמענא דיוסף איהו בעלמא דדכורא וכלהו שבטין בעלמא דנוקבא. והענין בזה, מפני שזה האות קבוע בגוף האדם בתמידות ואי אפשר לשכוח ממנה, לכן נקרא אות דכורא, וכל מי שמצמצם את עצמו בזה הוא מעלמא דדכורא (זהר ויחי רמו:) ויש לו שייכות עם האבות, כי לשון אב מורה על בירור והזדככות. וכן איתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה פ' וירא בסופו) שאברם עולה תשעה הויות עם הכולל ויצחק עולה שמונה הויות ויעקב עולה שבעה הויות ויוסף עולה ששה הויות, שמדתו הוא להאיר לישראל מכל הששה קצוות כהיקף והגנת בית, להכיר שהשי"ת ברא את העולם ומושל ומנהיגה, ומבלעדי השי"ת אין כח בשום בריה שתאמר מצדה אני ואפסי עוד, וזהו עיקר האור. וכן צבאי מעלה שהם עומדים בבהירות האור בתמידות, ומה הוא האור שלהם, מה שמכירין שהשי"ת לבדו פועל גבורות וכל הישועות^קכז, ואף שיש לכל מלאך כח ופעולה מיוחדת, זה ממונה על פרנסה וזה ממונה על רפואה, אבל יש להם הכרה דלית להו מגרמייהו כלל, רק שצריכין לקבל כל פעם כחם מהשי"ת כדאיתא בזוה"ק (בלק רד.), וזהו עיקר האור, והוא מדת יוסף הצדיק:

בלזה כשאירע לו הנסיון עם אשת פוטיפר כתיב בו (וישב לט) וינס ויצא החוצה. מפני שהולך תמיד רק באור ואינו מתגאה בנפשו לחשוב לעצמו שום כח, כי מי שחושב לעצמו שום כח מצדו יחשב לו זאת כמו שבא אל אשת אדוניו. וזהו שאמר (שם) הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. והוא כענין דאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, שכל מי שיש לו הכרה שהטובות שבעולם הם רק מהשי"ת, נותן לו השי"ת כל הטובות^קכח. ולזה השיב לה יוסף, הלא לא חשך ממני השי"ת מאומה, וכל הטובות לי הם, מפני שיש לי הכרה שאין לי מצדי כלל רק השי"ת הוא הנותן כח ואון, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ליקח לעצמי כח מצדי, וחטאתי לאלהים, שאהיה חסר לנפשי מטובה עבור זה. ומכאן נשמע שאם יעשה אדם דבר בלא דעת רק מפני שראה כן מחבירו, אף שהוא ממדות הטובות, מ"מ יוכל לצמוח מזה חסרון גדול, כי אין שלימות בשום מדה. ועל מעשה יהודה ותמר אמר השי"ת צדקה ממני יצאו הדברים, ויוסף הצדיק נתנסה במעשה כזה, ואם לא היה עומד בנסיון לא היה נמנה בכלל שבטי ישראל. אכן כל אדם יראה שלא לעשות מעשהו רק בדעת וחשבון שהוא מדת יוסף הצדיק:

גוכאשר נעלם האור הזה מישראל נצמח מזה כל הסבלנות. וכמו בירידת יוסף למצרים, שנעלם מבין השבטים אור הדעת, ואירע מעשה יהודה ותמר, היה נראה לעין שהוא ההיפך מרצון השי"ת והיו סובלים מאד מזה, וכדכתיב (וישב לח.) וירד יהודה וגו' ויט עד איש עדלמי, שירד כ"כ עד שנתקטן האור ולא נשאר בו רק ניצוץ כמו הנר טרם יכבה, וע"ז מרמז לשון עדולם^קכט, והוא מפני שהכניס עצמו בדבר שנראה הסתרה גדולה, כמו שאומר שאי אפשר לנטות ולזוז מזה, ונראה כמו שמתגאה בנפשו שיש לו כח בפני עצמו, כי מי שנכלל בהשי"ת לא יאמר שאי אפשר לזוז מאיזה דבר, ונדמה אז שיש ח"ו חסרון ביעקב אבינו, מפני שהחסרון אשר ימצא באדם ניכר ביותר בבניו אשר יוליד, וכענין דאיתא בזוה"ק (תיקוני זהר תיקון סו דף צז:) האי בר דמתיליד אקרי פסל. אבל באמת בנה השי"ת בזה דבר עמוק, והוא כדאיתא בזוה"ק (אמור צ.) ותתן טרף לביתה וכו' טרף מאתר רחיקא, היינו אף שנראה על הגוון שהוא בהסתר פנים, כמו מעשה יהודה ותמר שנראה כמו שמחזיק לנפשו כח והויה מצד עצמו, אבל באמת נעשה זאת ברצון השי"ת, אימתי נתגלה זאת, בעת התגלות האור מיוסף הצדיק, אז הכירו כולם מאמר השי"ת צדקה ממני יצאו הדברים כבושים, ומה שנדמה שמחזיק כח והויה לנפשו הוא רק ברוח ה' אשר דבר בו ומלתו על לשונו, וכמו שאמר דהמע"ה שהוא משבטו של יהודה (שמואל ב כ״ג:ב׳) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אבל בהעלם מהם יוסף הצדיק היה נראה זה המעשה לטעות, והיה באורח יבום, מפני שלא היה אז הזמן שיבנה מלכות בית דוד בשלימות. לזה משעה שניתן יוסף בבור לא נכתב עוד בהם השם המיוחד יקו"ק, שזה השם מרמז על יחוסא דישראל, שכן מדמה אלו השנים בש"ס (קידושין עא.) שאין מגלין אותן רק פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע^קל. ויוסף הצדיק הוא המאיר יחוסא דישראל, שהוא ברזא דשם הוי"ה, וכשירד בגולה נעלם מהם סדר יחוסיהן, לכן לא נזכר בהם השם הוי"ה משעה שהשליכוהו בבור עד סדר שמות, מפני שאז התחילה גאולתן של ישראל למשמש ולבא. אכן בפרשת ויחי נזכר פעם אחת, שאמר יעקב אבינו (ויחי מט) לישועתך קויתי יקו"ק, שזה מורה על עת צרה שלא תבוא שנדמה באמת שנאבד יחוסא דישראל, ואז מתגלה זה השם, עתה אקום יאמר ה', ובשעה שזה השם הוא בהעלם משתמשין בכינויים. וע"ז מרמז מה ששמה תמר מלשון תמורה, כדאיתא בתיקוני הזהר תמורות אינון אלפא ביתות וכו' (תיקון כו דף עא:) וכל הכינויין נקראים בתיקוני הזהר (שם עב.) בשם נעל, שהוא לבוש, וכדכתיב (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, ודרשו שזה הכתוב מדבר באבותינו הקדושים. והוא, מפני שהאבות נשתמשו בכינויין, ובמשה רבינו ע"ה נאמר (שמות ג) של נעלך, מפני שנתגלה לו השם המיוחד, וכדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כא דף ס:) נעל דא נעל דשכינתא. ולעתיד לבוא שאז יתגלה מלכות בית דוד בשלימות, יתגלה אז לעין כל שלא היה מלכות בית דוד באורח יבום כלל, וכדאיתא (שם בתיקון כא דף ס:) בההוא זמנא יתקיים בישראל אל יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף וכו' ואיהו חלוץ הנעל ולא צריכין לאתחברא באורח יבום לעולם. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודא אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חלופא לעלמין וכו' מה דלית הכי לשאר בני גלגולא לעלמין וכו':

דוכן הוא הענין בכל מעשה המצות שהשי"ת צוה לישראל לעשות אותם בעוה"ז, שבאמת הוא עיקר הכונה שבה. אכן מפני שלא רצה הקב"ה לגלות עוד האור הזה, לכן הלביש הכוונה במעשה המצות, להטעים לאדם מפרי מעשיו בעוה"ז, וע"י הפעולה שיעשה המצוה בפועל יתקרב אל הכונה, אבל לא יתגלה לו עומק המכוון ממנה^קלא. ואף שהיו כמה צדיקים וחכמים שגילו טעמי מצות, אבל רק מעט מהם אבל לא בכולם, ורק לעתיד יתגלה הטעם בכולו, ואז לא יהיה שום פעולה ומעשה המצוה, כדאיתא בש"ס (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבא, ואין המכוון שיתבטלו לגמרי, אכן שלא יהיה צריך לפעולה רק בכוונה לבד כמו ד"ת ופרשה שבתורה, שאם יכוונו הכוונה ממצות ציצית או מתפילין, תהא חשובה כאלו קיים בפועל המצוה^קלב. וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז׳:כ״ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, היינו אם אומר לצאת בחכמה לבד ממצות ה', בהכונה שלה בלי פעולה אבל עתה בעוה"ז היא רחוקה ממני, שלא נתגלו עוד טעמי המצות בשלימות: