Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 17/בית יעקב על התורה·וישב י״ז

אוישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. הענין בזה הוא, שכל הקנינים של יעקב אבינו נתבררו ונתבסמו ברזא דיוסף הצדיק, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קפ.) אע"ג דאתקריב שמשא בסהרא לא עביד איבין בר ההוא דרגא דאקרי צדיק. ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין ולאפקא תולדין לעלמא וכו'. וע"ז מרמז בן זקונים, כענין דאיתא בש"ס (קידושין לב:) זקן זה קנה חכמה. וכאשר רק ילדה רחל את יוסף אז אמר תיכף ללבן (ויצא ל) שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, שהוא שטנו של עשו, כדכתיב (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'. והענין בזה, כי מצד היחוס שיש להם לישראל שנולדו מהאבות הקדושים יש לו שייכות גם לעשו לזה היחס, שגם הוא נולד מהם, וכמו שמתפאר בעצמו אומר (שם) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ, א"כ אין בזה די בירור נגד עשו^קמה. אכן מוכרחין אנו לומר, שאף כי אמת הוא שמצד הנקודה הראשונה טוב הוא, אבל העיקר הוא ההוספה שאדם מוסיף מצדו. לזה אף שיעקב ועשו נולדו מאב ואם אחד, אך יעקב הוסיף קדושה מצדו על קדושת אבות שהיה בידו מכבר, זה וזה עלה בידו. ועשו שהוסיף מדיליה ההיפך מקדושת אבות, לזה אין לו אף בקדושת אבותיו שום קנין, מאחר שהוא בהיפך מזה, וכדכתיב (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, היינו אף שמרחם אחד יצאו אבל זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"ז. אמנם כ"ז הוא בשעה שנמצא מדת יוסף הצדיק בישראל, והוא שומר יחוסן, אזי נראה נשיקת אלו השתי קדושות בישראל, קדושת עצמם שמוסיפים מדלהו עם קדושת אבות, אבל כאשר נעלם מהם לשעה מדת יוסף הצדיק שנמכר למצרים, אזי נסתר גם מהם ספר יחוסיהם, והיה להם מיחושים פן גם הם אינם עוד עיקר הנקודה והמכוון מהשי"ת. כי דברי השי"ת חיים וקיימים תמיד, ויכולים להתפרש לאופנים שונים כפי העת שעומדים בה. לזה כמו שבשעה שהבטיח השי"ת (וירא כא.) כי ביצחק יקרא לך זרע היה נראה הפירוש שבנו יצחק הוא עיקר המכוון ולא ישמעאל, ויש בכלל הזה יצחק וכל התולדות שיצאו ממנו. ואח"ז נתפרש זה המאמר עצמו שרק ביצחק ולא כל יצחק, א"כ אולי עוד יתפרש זה המאמר בדרך אחר, והיה להם מיחושים פן גם הם אינם עוד עיקר השורש. וכ"ז הפחד עלה בלבם מעת שנסתר מהם יוסף הצדיק, אבל כשהוא דר ביניהם אזי מאיר להם היחוס שהם עלו במחשבה והם עיקר המכוון^קמו:

בוענין היחוס הוא כמו סמיכת החכמים שהיו נוהגין לפנים בישראל, שאדם שסמכוהו רבותיו היה בו תקיפות גדול לעשות כפי שנראה בעיניו והקב"ה הסכים על ידו שמכוון אל שורש האמת. וכמו שמצינו בש"ס (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, כי מאחר שרבו סמך אותו משמע מזה שמכוון אל האמת. כי אם יעלה על דעת אדם לומר שבטעות נסמך זה, א"כ נחשב זה החסרון אף ברבו, מאחר שיצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו שסמך לאדם טועה. וכן רבה דרביה ורבה דרבה דרביה, עד משה רבינו ע"ה שהוא היה הסומך הראשון שהסמיך את יהושע, כדכתיב (פנחס כז) וסמכת את ידך עליו, ומשה רבינו נסמך מהשי"ת כדכתיב (תשא לג.) ושכותי כפי עליך. משמע מזה שמוכרחין אנו לומר שאדם הנסמך מרבותיו מסכים השי"ת אף על טעותו^קמז. ואף שיכול להיות שבשעה שנסמך היה צדיק ואח"כ החמיץ, אכן ע"ז נמצא בישראל מדת יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל על ידי צמצומיו והגבלותיו והגדרותיו, שכל הימים שהוא בחזקת סמוך העמידהו על חזקת כשר, שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, וכדכתיב (תהילים פ״א:ו׳.) עדות ביהוסף שמו וגו', שע"י יוסף הצדיק מעיד השי"ת בישראל שלא אבדו יחוסן, רק הם מצמצמין את עצמם כפי כחם. וע"ז מרמז רזא דברית שהוא בחינת יוסף הצדיק, והוא בתמידות עם האדם בלי הפסק, ואי אפשר לשכוח ממנה אף רגע אחד, לכן הוא שטנו של עשו. ואף שיש לעשו מקום טענה שגם הוא נולד מיוחס מאבותינו הקדושים, אבל אין בו אור הדעת ממדת יוסף הצדיק שיצמצם ויגדיר את עצמו, ובזה אבד יחוסו שהתפשט ולקח את נשיו מסרבן ומרגזן^קמח. אבל בישראל, שנמצא בהם נפש יוסף הצדיק שמצמצם ומגדיר את ישראל שלא יתפשטו כ"כ עד שיאבד מהם יחוסן, והוא מבורר בזו המדה בשלימות וללמד על הכלל כולו יצא. ולזה נקרא בשם אברך שכל הברכים כורעות לו כדאיתא בספרי (דברים א), כי כל ישראל צריכים למדתו. וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק נסתר מהם יחוסן וירדו בגולה והיו עבדים למצרים, ועבד אין לו חייס, וכשלקחו עצמות יוסף ממצרים נגאלו, וכדמוכח מש"ס (סוטה יג.) שעיקר גאולת ישראל היתה תלויה בלקיחת עצמות יוסף, ועיקר הגלות היה שנעלם מהם יחוסן^קמט, וכמו שמצינו בפרשת שמות שהתחיל לייחס את בני ישראל, מאז התחילה גאולתן של ישראל. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (וישלח קעג.) וע"ד לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו וכו' עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וכדאיתא בזוה"ק (וישב קפ.) ואוף הכי ביומוי דיוסף וכו' לא שרא גלותא בגין דאיהו אגין עלייהו כל יומוי וכו'^קנ:

גובזו הפרשה מתחיל הפירוד שנתהוה בין בני ישראל, יוסף מקנא את יהודה ויהודה מכר את יוסף, וכדאיתא בתנחומא (ויגש) שהקנאה ביניהם עד שיבא משיח. יהודה אומר שאין צורך כלל למדת יוסף, ויוסף מקנא את יהודה. ואלו השני שבטים הם כלל כל ישראל, יש מישראל שנראה להם מדת יוסף הצדיק ויש שנראה להם מדת יהודה. ויעקב אבינו עליו השלום אהב את יוסף מכל בניו, כי האדם יראה לעינים, והיה נראה לו שיוסף הוא ראש השבטים, מפני שעושה מעשים מבוררים בשעת עשיה. אבל ה' יראה ללבב, והראה לו השי"ת ליעקב אבינו איך יעלה על דעתך שיוסף הוא הגדול מכל השבטים, ראה והביטה שאין בכחו לשמור אף את עצמו, עד שנדמה לעין שנאבד וטרף טרף יוסף. אבל יהודה, שאף בהסתרה הגדולה שמסביבו יש בו כח לצעוק אל השי"ת ויתברר הכל לטוב, משמע מזה שיש לו קנין גדול בהשי"ת יותר מכל השבטים. וזה הפירוד הוא מפרשה זו ואילך, שזו הפרשה הוא נגד ספירת גבורה שבגבורה כנגד יום שני לבריאת עולם. כי בראשון נברא האור, ואם יתנהג האדם תמיד רק באור הדעת ולא יעשה רק מה שברור לו שהשי"ת חפץ בזה, אזי לא יקנה מזה שום התנשאות, כי אין שום רבותא בזה שעושה כרצון השי"ת, מאחר שרואה מפורש שעושה הטוב ואין לו שום סבלנות מזה. אבל עיקר בנין השי"ת הוא רק בעומק לב האדם, אם יוכל לכוון אף שלא דעת לרצון השי"ת, מזה ניכר שיש לו קנין גדול בהשי"ת. ומזה יבא התנשאות לאדם שאחד יהיה גדול מחבירו לפום צערא, וכפי שיהיה לו סבלנות ומיחושים כן יגדל מחבירו וחבירו מחבירו. וכענין שמצינו בש"ס (עירובין סה:) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו. ולכאורה היה מהראוי שיתן סימן באדם להכיר כי טוב הוא אם יעסוק בתורה ותפלה ובמעשים טובים, משמע מזה שאין עיקר ההכרה תלוי בזה, רק עיקר ההכרה הוא בשעת הטרדא בהסתר והעלם, שאין דעת האדם צלולה וסובל מזה, וזהו בחינת גבורה שבגבורה. ואם גם אז יכוון לרצון השי"ת מזה ניכר גודל יקרות האדם^קנא. וזהו בבחינת יום שני לבריאה שנברא בו רקיע המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, ומאז התחיל להיות בעוה"ז הסתר והעלם והתחלקות, כדאיתא בש"ס (ר"ה לא.) בשני חלק מעשיו ומלך עליהן, מזה הוא עיקר קניית המדרגות, כדאיתא בתקוני הזהר הק' (בהקדמה א.) הפוך רקי"ע ותשכח עיק"ר, שעיקר קניית המדרגות הם בשעה שנברא רקיע המבדיל בין מים למים שאז חלק הקב"ה מעשיו. ואם יתייגע האדם לעבוד את השי"ת ולהמליכהו על כל ההתחלקות, להראות שכבודו ית' נמצא בכל מקום אף בגודל הסתר והעלם, עי"ז יזכה להתנשאות יותר מחבירו שביגיע כפיו בא לזה, ומאחר שהיה מתייגע יותר מחבירו לזה מגיע לו גם התנשאות יותר מחבירו^קנב. ובאמת זה הוא עיקר המכוון מבריאת עוה"ז, שאף בהסתר יכיר האדם את השי"ת ויכוון בלא דעת לרצונו, כי אם לא היה חפץ השי"ת רק בהירות לבד א"כ למה ברא כלל העוה"ז. הויה היה לישראל עוד קודם בריאת עוה"ז. משמע מזה, שעיקר המכוון היה שיהיה חלק מעשיו והאדם ימליך עליהם את השי"ת, שבזה יקבע באדם בעומק הלב עבודת השי"ת שיכוון אף בלא דעת לרצון השי"ת:

דוכמו שנמצא בזמן יום ראשון שהוא רק אור ויום שני שנמצא בו גם הסתרת האור, כן נמצא בנפש, יוסף ויהודה. יוסף הצדיק הוא בחינת צדיק גמור שכל פעולותיו הם ברורים באור הדעת. ויהודה הוא בבחינת בעל תשובה, שמכניס את עצמו בפעולות שבשעת עשייתן אין נראה בהם אור, אכן מכוון אל המטרה כפי חפץ השי"ת. ובעומק הלב מסכימים ישראל למדת יהודה, שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם יכולים לעמוד, אכן לפי תפיסת אדם בעוה"ז נראה שאין ביהודה ממדת יוסף הצדיק כלל, ועי"ז הוא אריכות הגלות עד שיתבררו אף לעין אדם פעולותיו של יהודה, כי בבוא משיח צדקנו יתגלה לעין כל עומק לבו של יהודה, שבאמת היה נמצא בו גם מדת יוסף הצדיק, ועליו כתיב (בלק כג) ותרועת מלך בו, שיש בו כח לצעוק מגודל ההסתרה להשי"ת הושיעה ה', והשי"ת מושיעו ומגלה לעין כל שעומק לבו מלא רצון השי"ת, ונמצא בעומק לבו אף מדת יוסף הצדיק^קנג, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) שיש צדיק עלאה וצדיק תתאה. צדיק עלאה, היינו שמושך שפע ממקום גבוה ביותר אצלו. וצדיק תתאה, היינו שמברר את עצמו כ"כ עד שיוכל להתיצב במחשבה טהורה ולומר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד: