Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 21/בית יעקב על התורה·וישב כ״א

אויחלם יוסף חלום וגו' והנה אנחנו מאלמים אלמים וגו' והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי וגו' ויחלום עוד חלום וגו' והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי וגו'. ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת. הענין בזה, כאשר שמע יעקב אבינו מיוסף אלו השני חלומות, החלום הראשון מרמז שהשפע שנשפע מהשי"ת לעוה"ז מעורבת עוד בפסולת, והאדם מצדו יצרך להפריש ולנקות הברור מהקליפה לזרוק הקליפה וליקח רק את הטוב, שעל כן היתה כל עיקר בריאת הצורת אדם בעוה"ז שהוא הנבחר והכלל מכל הבריאה. כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בב"נ דלא הוי לקבליה בריה בעלמא. שלכל בריה נמצא רק חכמה מיוחדת ובאדם נמצא כלל כל החכמות^קסו. לכן בראשית הבריאה אמר השי"ת לכל הברואים נעשה אדם, שכולם ישתתפו ויתנו מכחם בצורת אדם, כי ע"י האדם יתכללו בהשרש, מפני שהוא הכלל מכל הברואים^קסז. והנבחר בצורת אדם הם ישראל שהם כלל כל הברואים ואף מאדם, וכדכתיב (האזינו לב) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שנמצא שבעים אומות בעולם ולעומת זה נמצא שבעים נפש בישראל, כל פרט נפש הוא כלל מאומה שלמה, מפני שהם קרובים להמאציל, ועל ידם מתאחד כל הבריאה שיש להם הכרה באחדות השי"ת וממשלתו^קסח. ויוסף הצדיק הוא הכלל מכל ישראל. וזה הוא שאמר, והנה אנחנו מאלמים אלומים והנה קמה אלמתי, היינו שהוא מלקט ומעמר משל ישראל לידו, ובורר כל הטובות שלא ליקח רק טובה נקיה וברורה:

בוחלום השני הוא, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. שמש מורה על גוף האור וירח הוא המקבל מהשמש, ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדאיתא בש"ס (ר"ה כג:), היינו שבשעה שמקבלת משמשא ועומדת נכח השמש אזי משבחת להשי"ת בלי הפסק, אכן בשעה שהירח ירצה להיות בריה בפני עצמה אזי אין בה בינה כמו שנמצא בגוף השמש. וכמו רב הלומד עם תלמידו ומבינהו כמו שהוא עצמו מבין, אבל התלמיד אינו מבין כבינת הרב כי אין לו שכל ותפיסה גדולה כמו שיש להרב. ויוסף אמר, והנה השמש והירח וגו' היינו שאצלו הם שניהם שוין, שהגוף שלו מבין ד"ת כמו הנפש, בלי שום חילוק. וכשמוע יעקב את החלום הזה סבר כי תחית המתים מגעת בימיו, היינו שיהיה התיקון האחרון אשר לזה אנו מקוים שיתוקן העולם במלכות שדי, היינו שגם הגוף לא יהיה מתנגד לרצון השי"ת, אך אחר כן כאשר הרגיש כי יוסף הצדיק יהיה נעדר ממנו, אמר, אם נתבקרה פנקסו מה אני יכול לעשות^קסט, היינו שלא יהיה התיקון עד שיהיה תחית המתים במהרה בימינו:

גובאמת נמצא בכל פרט אדם נקודה שמשבחת תמיד ליוצרה, והיינו בזה המקום שהשי"ת נופח בו נשמת חיים, כי בהשי"ת אין שום חילוק בין עבר לעתיד, רק השי"ת נופח באדם חיים בתמידות בלי הפסק, אכן האדם מצדו צריך להעלות את זה האור והחיים שיכיר זאת בתפיסת שכלו שלא יסכסך את האור. וכענין דאיתא בש"ס (שבת כא.) ת"ר פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד, הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. היינו שבאמת מצד השי"ת דולק תמיד האור, אכן האדם יראה שלא יהיה שום מניעה מצדו שלא יסכסך את האור. ובארץ ג"כ נמצא מקום שמשבח להשי"ת בלי שום הפסק, כדכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו, אכן כשהארץ מוציאה צמחה למינה, אזי יראה האדם מצדו שלא יסכסך את האור, רק להכיר בתפיסת שכלו אור הדולק ומאיר בתמידות. שאם יאכל האדם מפירותיה ויברך ויודה להשי"ת לומר ברוך המקום שבראה, זה הוא מקיים רצון השי"ת שידע אתר דהוא קשיר ביה בתפיסת שכלו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מח.) ויתפלל יונה אל ה' אלהים לאתר דהוא קשיר ביה, כי יש לכל אדם מקום מיוחד ששם הוא מקושר בתמידות בהשי"ת, אכן שזה המקום קביעא וקיימא, לכן יראה כל אדם שיהיה בבחינת ישראל מקדשי ליה, להבין זאת בתפיסת שכלו ע"י עבודתו ויגיע כפיו, שיעבוד להשי"ת איזהו המקום שהוא קשור ודבוק בהשי"ת^קע. אבל אם יחטוף האדם מפירות הארץ ובעודם בכפו יבלענה בלי ברכה ותודה להשם יתברך, אזי יסכסך בזה את האור מצדו, מאחר שאין לו שום הכרה לידע אתר דהוא קשיר ביה: