Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 42/בית יעקב על התורה·וישב מ״ב

אוירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי. עדולם מורה על שנתמעט האור במאוד, כענין דכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדלם יבא כבוד ישראל, והוא שאז נעלם ונסתר האור ולא נשאר רק מעט בכדי שיהיה לו הויה וקיום. אכן אח"ז התגבר יהודה בכחו הגדול וקנה קדושה והרחיב את האור. והענין בזה, דהנה השי"ת הציב בעולם עיגולים ומוקפים, זה העיגול גדול מזה וזה המוקף קטן מזה, כדוגמת אספקלריא שנמצא במינה גדולה וקטנה, אם יסתכל אדם במראות גדולות יתראה לו דמות גדולה, ואם יסתכל במראות קטנות תתקטן הדמות והצורה. שלכל בריאה ובריאה נגבל חוק וגבול עד היכן להכיר כבוד השי"ת בעוה"ז, שאם יעבור הגבול יתבטל במציאות, וכפי כח ההכרה שיש לאדם כן יוכל להוריד את עצמו ולהעלות לגבול הקדושה, כי צבא לאנוש עלי ארץ, ולכל אחד נחלק חלון מיוחד בפני עצמו, לזה יש לו הכרה בזה החלון ולזה בחלון שכנגדו, נמצא שכפי שיש לו הכרה לאדם בהשי"ת כן יוכל להוריד ולהרכין את עצמו להעלות לקדושה, והאדם שאין לו גודל הכרה בהשי"ת ויוריד את עצמו, וירצה להשפיל עצמו לירד להסתר כדי שיוכל להעלות האור מתוך החשך, ואם ישפיל עצמו מעט יותר מכפי גבולו יוכל ח"ו להאבד לגמרי. וע"ז אנו מתפללין להשי"ת (בקריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, היינו שלא יתגבר האור יותר מכפי כח הקבלה והכלים, בכדי שלא תתבטל הויות האדם ומציאותו, וכדאיתא (פסחים מט:) עם הארץ אסור לאכול בשר, לפי שבכח אכילה היותר גדול מכח כלי קיבולו יכנס בהסתר יותר גדול^רטו. וכמו שמצינו אף באנשים הגדולים ביותר מכל הברואים, נאמר עליהם בש"ס (מגילה יט) אלמלי נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה^רטז, והוא מפני שהאור היה שם בלי גבול. אכן רשות נתונה לאדם להרחיב את גבולו ע"י עבודתו אשר יעבוד כפי כחו, וכדכתיב (שופטים יט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך, וכענין דאיתא בזוה"ק (תולדות קמה.) ויעקבני זה פעמים, זה מהו זה ויעקבני פעמים מבעי ליה, אלא מלה חד הוה תרי זמני, בכורתי אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי:

בהענין בזה, כי בכורה מרמז על עבודה שעבודה בבכורים, וכפי שיעקב אבינו קנה כח בכורה שמרמז על עבודה כן קנה כח ברכה ושפעת השי"ת^ריז. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה שיש בו צמצומים הגדולים ביותר, אמנם עי"ז שהאדם מצמצם את עצמו בעוה"ז ביום השבת כמו שצוה השי"ת לשבות בו ולנוח בו, יזכה לעתיד לבא לכל הטובות בלי גבול, כי בעומק מרמז יום השבת ליום שכולו טוב ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יצטרך האדם למעשה ידיו^ריח. וע"ז מרמז מה שצוו חכמז"ל להדליק נרות בשבת, מפני שאז צריך אדם להחזיר להשי"ת כל קניניו, וצריך להשפעה מחדש על כל הששת ימי המעשה הבאים להאיר לפניו דרך ה' ללכת בו. וכן המקדש, ששם ממשיכין ומשכינים שכינת השי"ת מבחינת הו"א לאת"ה מעלמא עלאה לעלמא תתאה, שמשם נשפעים כל ההשפעות, כי מציון מכלל יופי, לכן מדליקין שבעה נרות שמרמזים על כל השבע מדות, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', שממשיכים משם ע"י עבודה מהוא לאתה שהוא הצורת אדם. ובחנוכה מדליקין שמונה נרות, מפני שנס חנוכה היה בימי חשמונאי שאז היו מלכים וכהנים כאחד^ריט. כהן מרמז על עבודה ברזא דאתה, מפני שעובד עבודה במקדש בכל השבע מדות שהם ברזא דאתה, (תהילים ק״י:ד׳) אתה כהן לעולם. ומלך ישראל הוא ברזא דהוא, שהוא ממקום הגבוה ביותר שנקבע בו עבודת ה' בתמידות, שזה מורה שהיו ממשיכים שפע מהשי"ת ממקום שנקרא הו"א לאת"ה בתפיסת הצורת אדם, כי השפעה הגדולה הזו לא יכלה להיות רק ממקום שנקרא הוא עד תפיסת אדם, שהוא נקרא אתה. ולזה אמרינן בחנוכה (בנוסח על הניסים) להודות ולהלל, כי הלול מורה על עבודה בעוה"ז. ונס פורים היה רק להודות ולא להלל, מפני ששם לא היה בהצורת אדם לזה הוא רק להודות. הוד מורה על ספירת מלכות שהוא גבוה מתפיסת אדם, ומדת הדר מורה כשהוא אף בהצורת אדם, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפו:) ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא הדורא איהו דכל גופא וכו', ובזוה"ק (נשא קמ:) הוד עלאה נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא בעלעוי ואתקרי הוד זקן. והיינו שהוא מוקף ומעוטר בדיקנא קדישא וכמו שנתבאר במקומו^רכ: