Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 5/בית יעקב על התורה·וישב ה׳

אוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ״ו:א׳). הענין בזה, שהחיים מעוה"ז הם כמו חלום שיחלום לאדם בשעת שינה, שאין לו אז ברשותו שום דעת ובחירה לבחור ברצונו באיזה דבר, וכל מחשבותיו שרעיוניו יחשבו אז הם רק מהש"י, ואין לו מצדו שום חלק בהם, שאז אילנא דמותא שליט, כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיט.) אילנא דא כניש כל נשמתין לגביה, והוא שאינו רוצה להמסר בתפיסת אדם אז. ובאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא אף בשעת שינה מרזא דאילנא דחיי, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) שאם יעור האדם משנתו יכיר את עצמו שאינו בריה חדשה רק לא נפסקה מאתו כח החיים שלו אף רגע אחד, כי כן הוא דרך סטרא דקדושה שבמקום אשר תשכון פעם אחת לא תפסק משם לגמרי, ואף שנראה שנפסקה מ"מ נשאר קוסטא דחיותא בתמידות בלי הפסק. וזהו דכתיב (הושע ה׳:ט״ו) אלך אשובה אל מקומי וגו' אלכה ואשובה לא נאמר רק אלך אשובה, לרמז בזה שכל ההליכה היא רק אגב אבל ישוב מיד למקומו הראשון, מאחר שכבר שכן שם ישכון עוד הפעם שם^מז. משמע מזה, שאף בשינה יש לאדם חיבור באילנא דחיי, ממילא יש לו חלק בהרעיונות שחולם לו בשינה מאחר שנשאר בו מעט חיים, ולזה נקרא בשם חלום מלשון הש"ס (חולין קכג:) עור חלים, שהוא חבור ודביקות^מח:

בולהבין ענין החלום הוא כענין דאיתא בש"ס (סוטה כא.) את זו דרש ר' מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך, מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם, ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר ניצול וכו'. א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינה ומצלא וכו'. והוא, כמו אם יהיה לאדם הון רב מונח באוצרו אזי יש לו מבטח עוז בעשרו, אמנם אם ירצה לנצח את חבירו ולהכניעו לא יהיה לו שום סיוע מזה שמונח לו באוצר, אך אם יקנה מזה ההון מאכל ומשתה ויכניס בגופו, אזי יעצר כח להכניע את חבירו ולנצחו. כן הם המצות שמגינות רק בעדנא דעסיק בהם, ואור שלהם נמשל לאור הנר שהוא רק בהתדבקה בפתילה אזי תאיר אורה, אבל אם לא יהיה לה במה לאחוז אזי לא תאיר נרה, כן האור מהמצוה הוא רק בשעה שאדם מחזיק ועוסק בהם, אבל בשעה שאינו עוסק בהם אזי אינם מגינים ולא נראה אורם רק כמו דבר יקר שמונח באוצר. אבל ד"ת מגינים ומצילים אף בעידנא דלא עסיק בהם, שיש לו לאדם כח מהד"ת בתמידות בלי הפסק, וכדכתיב בהו (מיכה ה׳:ו׳) כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, ותורה נמשלה לטל. אמנם באמת הוא שהאור שנמצא במעשה המצות גדול מאד יותר מהאור שנמצא בד"ת, לזה אין די לאדם בכוונת המצוה רק בעשייתם, ומפני שאין כח באדם לקבל ולהשיג את האור הגדול ממעשה המצות כמות שהוא בבהירות, כי בכל פרט מצוה נמצא אור רב, עד שאם יעסוק אדם באלו הד"ת בלבד אף כל הימים שיחיה לא יגיע לעומק הד"ת שכלול במעשה המצוה, לזה צמצם השי"ת את האור הגדול ורב מהכיל בלבושים המכסים בהירות האור, ויוכל האדם להגיע אל אלו הד"ת בשעה אחת בעשותו פעולת המצוה, מה שאי אפשר לו להשיג בלי פעולה^מט. וכענין שמצינו במדרש רבה (בא פרשה טו) שבית המחזיק עשרה חיים יוכל להחזיק אלף מתים. וכמו שאנו רואים שבריאה ראשונה שנבראת בבהירות האור, כדכתיב (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור, ואח"ז נברא צורת אדם הראשון, ואחר כל זה מצינו שהיה עריק מקמיה מאריה שנאמר ויתחבא האדם וגו', יען שלא קיים את המצוה ערק מקמיה מאריה. והאמנם שכל הבריאה נבראת בד"ת ובשרשו היה בו הד"ת, אבל יען שלא קיים המצוה נעלם שרשו ממנו. ובמצוה כשהאדם עושה הוא עומד נגד הש"י ואומר מפורש אשר קדשנו במצותיו וצונו, מזה מוכח שגדול האור הגנוז במעשה המצות מהאור הנמצא בד"ת. וכן הוא ענין חלום, שמתגלה לאדם בחלום ברגע אחד מה שלא יוכל להגיע לזה בהקיץ במשך כמה וכמה שנים. ולזה מצינו ביעקב אבינו ע"ה שכל עניניו היו ע"י חלום. (ויצא כח) ויחלום והנה סולם. (ויצא לא) וארא בחלום:

גוזהו הענין בפרשתנו דאנן קיימין בה, מה כתיב בה, וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שאחיד בדרגא דיצחק אביו שאחיד בסטרא דחשך, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ולחשך קרא לילה דא יצחק. ומפני שיע"א היה חפץ לקנות ולהשיג הרבה ד"ת ביחד, לכן היו עניניו ע"י חלום. ולזה אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, דומה לו, שכל ענינא דיוסף היו ע"י חלומות, והוא הקוסטא דחיותא שנשאר תמיד בחיים בלי הפסק, והוא המחבר את כל החלומות. ונראה ליעקב אבינו שיוסף הוא הגדול שבשבטים, וליוסף עצמו נראה כן, מפני שיראת ה' היא אוצרו אי איכא יראת ה' אין אי לא לא. וכדאיתא בש"ס (שבת לא:) מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות בהי עייל. אמנם אחכ"ז הוא העיקר ד"ת, שאף מי שנמצא בו יראת ה' מ"מ צריך הוא לד"ת לעורר בהם הקוסטא דחיותא ולהמשיך שפע אור מד"ת למצות, וזהו שאמרו (שם) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, היינו מי שאין לו ד"ת אין לו בגוף הטובה, כי ע"י הד"ת מתעורר האדם לכל הטובות, כמו שדרשו בש"ס (סוטה כא) בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. ולעתיד לבא ימלא השי"ת אוצרותיהם של ישראל ויגלה לעיניהם האור הגנוז במעשה המצות, כדכתיב (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא^נ, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שאז כשיתגלה האור הגנוז במצות, יראו שכל הידיעות והכוונות והאורות שהיה לישראל בעוה"ז הם כדוגמת החלום נגד הפתרון, שאין שום ערך ודמיון להאור שבעוה"ז נגד האור שיתגלה לעתיד^נא: