Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 7/בית יעקב על התורה·וישב ז׳

אוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיהו מ״ו:כ״ז). הכתוב הזה מדבר בישועה העתידה לבא ב"ב, שרק אז יתקיים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד, שיתחברו ויתאחדו יוסף ויהודה ויהיו לעץ אחד, כדכתיב (יחזקאל ל״ז:ט״ז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף וגו' וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וגו'. אבל בעוה"ז שפעמים הוא יהודה ראש ההנהגה ופעמים הוא יוסף הצדיק ראש ההנהגה, אין נייחא ושקיטה לאדם שיוכל לפסוק מעבודת השי"ת מללבן ולברר בירור אחר בירור וצירוף אחר צירוף, ואף בשעה שאדם מבורר לגמרי מצדו אזי נכונו לפניו בירורים מפעולות האומות, להעמיק ולהבין שמשורש אין בפעולותיהן שום רע, מאחר שגם הם נבראו מהשי"ת, נמצא שמצד התולדה אין בהם רק טוב^נט. והמדות שבהם משרשם הם ג"כ טובים, אכן מה שהם הוסיפו והתפשטו את עצמם באלו המדות בשטף הזדון זה הוא רק רע. וכגוונא דעשו, שזה ברור שמצד התולדה היה טוב ונקי מאחר שנולד מיצחק ורבקה, וכל רשעו הוא רק מה שהוסיף מדיליה ועשה ההיפך משורש הקדושה שהנחילוהו אבותיו הקדושים^ס. וזהו דאיתא בתנחומא (פ' וישב) ולמה נתעסק הקב"ה מתחלה ביחוסיהן של אומה"ע, משל למלך שהיתה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות, הוצרך המלך לפשפש בעפר וצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית, כך נתעסק הקב"ה בדורות לשעבר וכללן ומניחן וכו' וכן בעשרה דורות השניים וכו' כשהגיע למרגליות אברהם יצחק ויעקב התחיל מתעסק בהן. היינו שהם הוצרכו לברר דורות הקדומים שאף בהם היה קדושה, כי אם לא היה בהם שום קדושה א"כ למה מנאם הכתוב כלל, אכן שלא היה להם מצדם שום חלק בהקדושה. וכן הוא בכל אדם, שבאמת נמצא בו קדושה מהאבות בתולדה, אכן רצון השי"ת הוא שכל אדם יוסיף קדושה מצד עצמו, היינו מצד מעשיו הטובים אשר יעשה מוסיף על הקדושה שהשרישו בו אבותיו, כי אם היה די סיפוק לאדם בקדושת אבות לבד, א"כ למה ברא אותו השי"ת בעולם, מאחר שאינו מחדש כלל מצדו להוסיף קדושה שלא היתה עוד קודם לידתו, מאי משמע שבאמת הציב השי"ת שהאדם מצדו יחדש ויוסיף על קדושת אבות, וקדושת אבות תסייע לו לקדושת עצמו שיבא על השלימות. וכענין דאיתא בש"ס (יומא לח:) הבא לטהר מסייעין אותו, כי בקדושת עצמו לבד ג"כ לא יוכל לבא על שלימותו^סא. ואמנם כ"ז הוא רק אם יברר את עצמו מצדו אזי זכות אבותיו יסייעהו, אבל אם לא יברר את עצמו מצדו כלל ויסמוך וישען רק על קדושת אבות לבד, אזי הוא כאילו לא בא לעולם כלל מאחר שלא הוסיף שום חדשות מצדו:

בובזה יבערו ויכסלו האומות, שאין רוצים להוסיף קדושה כלל מצדם על קדושת התולדה, ולא עוד אלא שמתפשטים בזו הקדושה בשטף זדון ועושים ההיפך מרצון השי"ת, ומתרחקים כ"כ ממנה עד שאין להכיר כל שורש לידתן. ואף שבשורש נמצא קדושה בכל הברואים, אבל הם מצדם אין להם שום הכרה בהקדושה, מפני שמבזים על כח העבודה. ואלו הבירורים מזמין השי"ת לאדם אחר שמברר את עצמו כפי כחו, ומוסיף קדושה מצדו על הקדושה שיש בו מהתולדה, אזי לא יפסק מעבוד את השי"ת, ואז יבין שאף האומות משרשם והמדות שבהם משורש התולדה הם רק טוב, רק מצדם הם מוסיפים רע^סב. וכן הוא לעולם שמעובדי השי"ת לא נפסקו הבירורים כל ימי חייהם, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, שבפרשה הקודמת נשלמו המלחמות לגמרי שהיו לאבותינו הקדושים עם העכו"ם, לפי שביררו את עצמם כנגדם, ואחכ"ז לא נתנו לו לישב בשלוה בעוה"ז. אך לעתיד אז נאמר, ושב יעקב, שישב בבטוחות, והשי"ת יתן בו דעות יקרות ובטוחות ותקיפות בהשי"ת. ושקט, היינו מלשון הכתוב (ירמיהו מ״ח:י״א) ושוקט הוא אל שמריו, והוא שלא יצטרך להסתנן עוד, רק שיהיה מזוכך לגמרי ולא יהיה בו שום מחשבה שתצרך להתברר. ושאנן, היינו אף מהעכו"ם לא יזרח בלב ישראל שום מיחושים, כי בעוה"ז המה נוחרים בישראל כעס ותאות, אבל לעתיד יהיו שאננים ולא יכנס מהם בישראל שום חסרון. ואין מחריד, זה נאמר ברוח מערבית שהוא מלא הסתר היפך מרוח מזרחית. וזה מרמז שבעוה"ז הוא אף שלפני פני האדם האור מאיר אבל מאחריו מי יגיד לו, וע"ז מרמזין אלו התרין סטרין מזרח הקרוי פנים ומערב הנקרא אחור, שאף אם נראה לאדם לפי שכלו שפעולתו טובה בעיני השי"ת, אבל לא יוכל להגיע לגמר הפעולה^סג. וכענין שמצינו בש"ס (ברכות כח:) שרבי יוחנן בן זכאי אמר, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזה מוליכין אותי, וזה ברור שכפי שהורה לו שכלו מהו הטוב בעיני השי"ת עשה, מ"מ נתיירא, מפני שאין אדם יודע גמרה של הפעולה^סד, אך לעתיד אז יאיר השי"ת כל הפעולות מה הם ולא יהיה שום דבר נסתר, לזה לא יהיה שום יראה:

גוזהו הענין בפרשתנו, מה כתיב לעיל מינה אלופי עשו ותולדותיהן, שכולן בני ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח) מצד ההוספה שהוסיפו מצדם, עד שלא הכירו מבטן מי יצאו, ובזה עצמו נמצא ג"כ חילוקים, עקש ופתלתל. עקש היינו תחלת הזווג של כלאים, וזה יכולים עוד להתירו. והזרע הנולד מהעקש נקרא פתלתל, היינו התערבות בכפלים, שזה אינו מכיר כלל את שרשו. והענין הוא שעשו עצמו שנולד בקדושה ונקרא בשם ישראל מומר, שזה מורה שמשרשו נולד ישראל, אכן הוא מצדו הציב את עצמו על דרך לא טוב, אבל עוד היה יכול להכיר שרשו מאחר שנקרא עוד ישראל מומר, ואז נקרא רק בשם עקש, ששינה שורש הקדושה שבו משעת לידה^סה. אמנם אחר שהתחתן במחלת בת ישמעאל שהוא אינו נקרא כלל בשם ישראל, כי משעת לידה נולד משפחה והוא נחשב לעבד, אזי נקרא בשם פתלתל שאינו מכיר כלל משורש מי יצא, ונקרא הזרע שיצא מזה הזווג בשם ממזר^סו:

דואחר שסיפר לנו בפרשה דלעיל יחוסי עשו ואלופיו שכולן בני ממזרים, מספר לנו בפרשתנו יחוסי יעקב אבינו ותולדותיו שכולן זרע קדושה, ואף אם נראה לפעמים גם בישראל זרע כלאים ח"ו, כגון יהודה שהוליד מתמר כלתו, וכל ההולדות מזה השבט נראים שהם באורח יבום ככלאים, אכן האמת הוא שגבהו ורמו הענינים ההם שבונה הקב"ה בשבט יהודה על ידי הנהגות מסותרות, שלפי ראות העין נדמה שהוא לא באורח מישר רק באורח יבום^סז. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קג:) השתא אית להדרא ולעיינא על אתר חד רב ועלאה דהוה בעלמא וגזעא ושרשא דקשוט ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד וכו' היאך נפק שרשא דקשוט מגו אתר דא. ומסיק שם כל הענין בזוה"ק עיי"ש, שאלו הישועות משבט יהודה מפני גודל יקרותן ועומקן, לזה נבנים שלא מדעת אדם, כדכתיב בהישועה הראשונה (וישב לח) כי כסתה פניה, היינו שהיה נעלם ונכסה הכבוד שמים מזו הפעולה, לזה בראשיתה נראה שהוא ההיפך מרצון השי"ת, ואח"ז ראו כולם למקטן ועד גדול גודל היקרות והכבוד שמים שיצא מזו הפעולה, וכדכתיב (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, ונדרש על דוד המלך ע"ה, וכענין דאיתא ג"כ במדרש רבה (תזריע יד). והוא שמתחלה מבזים על פעולת זה השבט ומואסים בו הבונים, ואח"ז רואים שיצלח לראש פנה:

הוזהו כונת הכתוב, אלה תולדות יעקב יוסף וגו', היינו שבעוה"ז הוא יוסף ראש ההנהגה, שמדתו הוא לכלכל את עצמו בדעת וחשבון בכל דבר בלי שום עירוב מכלאים, ומעשיו מבוררים בעוה"ז, ומדתו כלולה בכל השבטי ישורון. וזהו דכתיב, אלה תולדות יעקב יוסף, שאף בראובן ושמעון וכל השבטים היה כלול מדת יוסף הצדיק, והוא מאיר כל פעולות ישראל שאין שום פעולה בישראל שתהיה בהסתר פנים כפעולת העכו"ם. וזהו שמספר הכתוב, יוסף היה רועה את אחיו בצאן, צאן מרמז על משכוכית, שבטבע הצאן נמצא ההמשכה שנמשכים זה אחר זה^סח, כדאיתא בש"ס (ב"ק נב.) המוכר עדר לחבירו כיון שמשך משכוכית קנה כל העדר. ובמדרש תהילים (מזמור עח) מה הצאן נמשכין אחר בעליהם, וזה מורה שלמקום שהיה משכוכית השבטים שם היה יוסף הצדיק רועה עמהם, והאיר כל הפעולות שבהם שאין שום פעולה שתהיה בהסתר והעלם. וכענין דאיתא (תורת כהנים בחקותי ברייתא יא) מנין שברית כרותה לשבטים, שנאמר, וזכרתי להם ברית ראשונים, היינו שהשי"ת הבטיח לישראל שלעולם לא יהיה זאת ששבט מישראל ימשוך כח בפני עצמו לנטות לצד אחר, אכן תמיד יכיר ויראה ההולדה שלו, וכדאיתא ג"כ בש"ס (ב"ב קטו:) גמירי דלא כלו שבטא. והוא, מפני שיוסף שומר פעולות ישראל שיהיה בהם אור הדעת, וכדכתיב (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כולם צדיקים, שכל ישראל משתוקקים לעבוד את השי"ת מצדם כפי כל כחם ואין רוצים להשען על קדושת אבותם בלבד. ובעוה"ז נראים יהודה ויוסף לדעות מחולקות זה מזה. יוסף הצדיק אינו עושה דבר בלא דעת רק פעולות מבוררים בשעת עשייתן, ויהודה עושה פעולות שנראים בשעת מעשה ההיפך מרצון השי"ת, רק אחר זמן מתבררים לעין כל שברצון השי"ת נעשו. ולעתיד יהיו באחדותא, שהשי"ת ישפיע ישועות עמוקות ויבינם בתפיסת דעת האדם, ואז יהיה יהודה ראש ההנהגה: