Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 8/בית יעקב על התורה·וישב ח׳

אוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. הענין שהמקום נקרא על שם אביו יצחק ולא על שמו. אכן דהנה מדת אאע"ה היתה מדת החסד, והיה מכיר חסדי השי"ת בכל דבר בראותו אותו, ראה פת ראה אילן היה אומר כמה נאה זאת ברוך המקום שבראה, ונתברך בברכת בכל כדכתיב (חיי כד) וה' ברך את אברהם בכל, שדרך כל דבר ראה חסדי השי"ת שצופה רק להיטיב וחפץ בחסד כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והקנה כל דבר בחזרה להשי"ת משעת ראיתו אותו^סט, ולזה קרא הוא את שם מקום המקדש ה' יראה (וירא כב). ומדת יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, שיש לו הכרה שהכל בידי שמים והיה עובד לאתר דלא אתיידע, והתדבק בתמידות בזה המקום עד שלא השגיח כלל על עניני עוה"ז, וממילא היו לו כל הטובות, והיה בכחו להכניסם בבחינת אכילה, כדכתיב (תולדות כז) ואוכל מכל, לזה היה עיקר שלימותו בארץ ישראל^ע. ויעקב אבינו ע"ה, אף שלא היו לו כחות אבותיו בגדרם, מ"מ הוא בחיר באבות, מפני שהיה בו התכללות המדות כדכתיב (וישלח לג) וכי יש לי כל, שהיה אחיד בתרין סטרין (זוה"ק ויצא קנ.) לפי הזמן והמקום, אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת בכל רגע לפי הרצון מהשי"ת שמה פנה ללכת. ולזה היה בכחו כח הראות וגם היה יכול לטעום בבחינת אכילה, ואף שאלו השתי מדות נראים הפכיים, אבל ביעקב אבינו נכללו שניהם, ולזה היה עיקר שלימותו בארץ מצרים, להאיר אף שם בגודל ההסתר^עא. ולזה לא נחשב ישיבת המקום על שם יעקב, כי במקום יצחק אביו אין מקום שיקרא על שם יעקב. וסיפר לנו בזו הפרשה תולדות יעקב אבינו כדכתיב אלה תולדות יעקב יוסף וגו', וכל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ראשונים מאן נינהו אלופי עשו ותולדותיהם שכולן בני זמה. ואף שאמרו בש"ס (ברכות כט.) גמירי טבא לא הוה בישא, ומהתולדה נולד טוב מיצחק ורבקה. אמנם בההוספה שהוסיף מדיליה והתחתן במחלת בת ישמעאל אבד כל ספר יחוסו, עד שאינו מכיר כלל משורש מי יצא, ומעיד עליו הכתוב שכל בניו ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח) ואין להם להתייחס על אבותיהם שהם זרע יצחק ורבקה^עב. ומה שסומך את עצמו על זה שמאחר שנולד נקי אגב אמו מיצחק ורבקה, א"כ אין לחשוב עליו שום חסרון, רק כל פעולותיו טובים, כי אם יעלה על הדעת לחשוב לו איזה חסרון, א"כ מוכרח אתה לומר שהחסרון הזה היה כלול באבותיו הקדושים, והיתכן לומר זאת. וכמו שאמר עובדיה הנביא, שעשו אומר על עצמו (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורידני ארץ, היינו ששורש מחצבו חזק כסלע^עג:

באמנם אין זה טענה, כי אין לך גדול בזו הטענה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, מ"מ כאשר עבר צווי השי"ת נסתר ממנו יחוסו, וכדכתיב (בראשית ג׳:ט׳-י׳) ויתחבא האדם וגו' ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה וגו' וכדאיתא ע"ז במדרש רבה (בראשית יט) מי הגיד לך כי עירום אתה מזו המצוה. משמע מזה שנעלם מאתו כל ספר יחוסו, לזה לא היה לו מקום לטעון להשי"ת מי שם פה לאדם ומי נתן בי כח ליקח מפרי העץ ולאכול, לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, הלא אתה ה' בראתני, ואם לא היה רצונך שאקח מפרי העץ אזי היה בכחך למנוע אותי מחטוא לך, משמע מזה שכן היה רצונך ולא עברתי על מצותיך. ומדלא טען זאת, נראה שנעלם מאתו סדר יחוסו^עד. והשי"ת עצמו שאלו בלשון תימה (שם) המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, היתכן לומר זאת שתוכל הבריאה לעשות בכחה היפך מרצוני. אכן כל החטא של אדה"ר הוא כענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לח:) אדם הראשון מין היה, היינו שלפי דעתו ותפיסתו נראה שעשה ההיפך מרצון השי"ת בכחו ויעש הרע ויוכל^עה:

גוזהו הענין גם בעשו, שאף כי יש לו טענה זו שנולד מזרע קדוש, ואיך נוכל לחשוב מצדו שסר מרצון השי"ת, אמנם שנאבד ונעלם מאתו סדר יחוסו ואין לו שום שייכות ליצחק ורבקה^עו. ולזה נקרא בשם שעיר, שהוא מלשון שערות והם מותרות באדם, כי כל אברי אדם ובשרו יש להם שייכות להנפש, וכשיחתוך אדם באבר או בבשר ירגיש הנפש במכאוביו, אבל אם יגזוז אדם שער ראשו לא יהיה לנפש שום הרגשה בזה. אבל בישראל מה כתיב (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר, שהשי"ת מרגיש במכאובי ישראל, מפני שיש להם סדר היחוס שהשי"ת ברא אותם. ואף שגם במיוחסי ישראל מתערב לפעמים היחוס, וכענין דאיתא בתקוני הזהר (תקון יד דף ל.) א"ר שמעון אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש. אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו. א"ל ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודעא בקרא דא, תוצא הארץ נפש חיה למינה, דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהון אינון דכר ונוקבא ואינון זוגין ומאן דנטיל ממה דלאו איהי מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו. משמע מזה, שאף במיוחסים יוכל להתערב מין שלא במינו^עז, אכן שאני בישראל שיש בהם מדת יוסף הצדיק, ששומר ומברר תמיד יחוסא דישראל, ועומד על המצפה שלא יתפשט נפש מישראל למרחוק למקום שלא יוכל להכיר משם את שרשו, רק כענין דאיתא בש"ס (ב"ב כד.) יונה כל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה מידדי ואי לא לא מידדי, וכנסת ישראל נמשלו ליונה^עח, לזה לא יוכל להיות בישראל הרכבה שלא ממינם:

דוזהו דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, שמדתו הוא צדיק יסוד עולם, וממדתו נקרא השי"ת חי, כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג:) ר"א פתח חי ה' וכו' חי ה' דא חי צדיקא יסודא דעלמא דאקרי חי עלמין. ויוסף הצדיק נמצא תמיד בישראל ומברר יחוסיהם, וכדאיתא במד"ר (נשא פ' יד) על פסוק וכל בקר זבח השלמים, שנים עשר שבטים הם סדרו של עולם כנגד שתים עשרה שעות ביום וכנגד שנים עשר מזלות ברקיע, נמצא שיש שער אחד שהוא מכוון ליוסף ויש שעה אחת שמכוונת ליוסף. כי בכל שעה ובכל מזל משתנה הנהגת השי"ת לפי השעה ולפי המזל, שזה מרמז על ההכרה מצד המקבל, ובשעה שמדתו שולטת בעולם אזי מאיר לעין כל ישראל בחינתו ומפורש לעין כל הטענה לך לאומן שעשאני וכו', וממילא ניכר אז היקרות שנמצא בשבט יהודה, מאחר שמתגלה זו הטענה, ואין שום קושיא על נפש מישראל, אזי ניכר שיהודה גבר באחיו ואין כמוהו בין השבטים. אכן כשנסתר לפי שעה מדת יוסף הצדיק מישראל, אזי אין ניכר גודל היקרות שנמצא בשבט יהודה, ואדרבה שעוד נמצא עליו קושיות מבכל השבטים, וכמו שמצינו בזו הפרשה, שאחר שנעלם מהם יוסף הצדיק כתיב (וישב לח) וירד יהודה מאת אחיו, שירידתו גדולה מירידת כל השבטים. אמנם כל זה הוא רק לפי שעה, אבל שיסתר לגמרי ח"ו מדת יוסף הצדיק לא תהיה כזאת בישראל. כי אף אחרי שנמכר ונעלם מבין השבטים ויהודה ירד מאת אחיו, עכ"ז נאמר (שם) ויט עד איש עדלמי, לשון עדולם מורה על שהאור לא נכבה לגמרי אך שהיה עוד נוצץ (וכמש"נ באריכות בזו הפרשה אות לט, מ, מב):

הוכן הוא תמיד כשמתנהג השי"ת בהסתר פנים ח"ו, אינו נסתר לגמרי, רק שנשאר בתמידות אור נוצץ שהוא בלי הפסק, וכמו שהיה בימי מרדכי ואסתר, שאף כי לפי ראות עין היה נדמה שמאס השי"ת ח"ו בישראל, מ"מ גם אז נשאר מעט אור^עט, וכדאיתא בזוה"ק (רע"מ תצא רעו.) והכא סתרא רברבא ובג"ד אסתר לישנא דסתרא, אתה סתר לי, שכינתא אסתירת לה וכו'. וזו הפרשה היא התשיעית לסדר בראשית, גבורה שבגבורה, והוא שמזה המחלוקת שהיה בין יהודה ליוסף הם כל המחלוקת והשנאות שבישראל עד שיבא משיח צדקנו, ועי"ז הם כל הצרות שלא יבואו. כי אם היו ישראל באגודה אחת, אזי לא היה כח בשום אומה ולשון לשלוט בהם. אכן שיוסף שונא ליהודה, ועי"ז שמעון שונא ליוסף, מפני ששבט שמעון ויהודה אוהבים זה את זה מאד וכשבט אחד נחשבים^פ, וכדכתיב (יהושע י״ט:א׳) ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה. והפירוד הזה הוא כל זמן שעמלק בעולם שמכסה את הפנים (תנחומא תצא יז) כי אם לא היה הפנים מכוסה, אזי היה רואה יוסף מפורש עומק לב יהודה שאין שום קושיא על פעולותיו, כי עומק לבו דבוק בהשי"ת, ממילא לא יעשה מה שאין השי"ת חפץ בו. אכן מפני שעמלק נמצא עוד בעולם, שעי"ז אין אדם יכול להראות לחבירו את עומק לבו איך שדבוק הוא בהשי"ת, לזה יהודה מקנא ליוסף ויוסף ליהודה ושמעון ליוסף. ומזה הוא גלותן של ישראל שנעלם מהם יוסף הצדיק, וכאשר נתגלה והעלו את עצמותיו אזי יצאו לחירות עולם. אמנם באמת כל זה הוא רק על הלבוש, אבל בעומק הוא שמעולם לא נעלם הקוסטא דחיותא שהוא מבחינת יוסף הצדיק, ואף בגודל ההסתר, וכדכתיב (נח ט) והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן, שזה הוא רזא דיוסף הצדיק. ואף כעת בשעה שמדת יוסף הצדיק שולטת אזי הם כל ישראל בבחינת זו, וממילא ללמד על הכלל כולו יצא, שאף בשעת הסתר זו המדה לא נאבד מישראל סדר יחוסם, מאחר שנמצא שעה מיוחדת ברזא דיוסף שאור הדעת נמצא אז בכל כלל ישראל, ואזי כל ישראל מצמצמים את עצמם בכל כחן מצדן לשמור סדר יחוסן שלא תשכח מהם, לזה אף אם נמצא שעה שנראה אז שנמצא הסתר פנים בישראל, זה הוא נחלה הבאה ממקום אחר ויכולים להתנות עליה שלא יירשוה, וכדאיתא בש"ס (כתובות פג.). וע"ז מרמז מה שחלם לו ליוסף הצדיק שכל ישראל השתחוו אליו, כי באמת צריכים אליו כל ישראל ונכנעים תחת המדה שלו שנקראת חי. וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קסח:) שיוסף הצדיק שביק ליה חיים לדהמע"ה יותר מכל האבות, כי הוא חי אקרי^פא. ויצחק אבינו לא שביק ליה כלל כי היה עובד לאתר דלא אתיידע^פב: