Beit Yaakov on Torah, Vayeshev 9/בית יעקב על התורה·וישב ט׳

אוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳). הענין בזה, כמו שדרשו ע"ז בש"ס (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא. אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא העוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעוה"ב כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד מאי אחד אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב, העולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, אבל בעוה"ב כולו אחד נקרא בי"ה ונכתב בי"ה. על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, היינו שאז מנהג השי"ת עם בריותיו ברחמים, שניכר אף לעין אדם הטובה, אזי נקרא השי"ת בשם הוי"ה שמרמז שחפץ בהויית עולם, ואז מבין האדם אף מצדו לשבח ולהלל להשי"ת על הטובה שהשפיע לו, וכדכתיב (תהילים צב) טוב להודות לה'. היינו בעת שהשי"ת נקרא בשם יקו"ק, שמתנהג עם הבריות בלבוש הנראה אף לעין אדם שהשי"ת חפץ בקיום והויית העולם, אז טוב בעיני האדם להודות לה'. ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, היינו אף שבאמת השי"ת צופה רק לטובה, וכדאיתא כמה פעמים בתנא דבי אליהו רבה (פרשה א), וכל הבריאה נברא בד"ת כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, ואורייתא הוא כולא טב, א"כ אין שום חילוק מצד השי"ת אם הבריאה מכרת שפעת טובה מהשי"ת אם אינה מכרת, מאחר שהשי"ת משפיע רק טוב. אמנם באתר דלית תמן דכר ונוקבא, שאין מקבל הטובה מכיר בטובת המשפיע, לית בה יחודא שלים, ואזי נקרא השי"ת בשם עליון, שמצד האדם נראה לו שלרעתו הוא זאת ע"ז כתיב (תהילים צ״ב:ב׳) ולזמר לשמך עליון, שאז אין לאדם הכרה בהטובה^פג:

בעולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, היינו שבעוה"ז נראה לאדם שסובל ממעשה המצות ודומות עליו כמשא אשר יכבד עליו, וכדאיתא (ברכות יז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצות, ובאמת הוא רק מגודל האהבה שיש להשי"ת לעמו ישראל ורצה להנחיל להם רוב טובה להטעימם מטובת העתיד, לזה צוה להם מעשה המצות. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה לצמצום היותר גדול, ואדם סובל מזה שמוכרח לשבות מכל מלאכה מחרישה וזריעה וקצירה ומלאכת אכילה ולבישה וכהנה רבות. ובעומק מרמז יום זה ליום שכולו שבת ומנוחה, שלעתיד לא יצטרך אדם לפעולותיו ומעשה ידיו, כדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שיהיה הכל מוכן לפני האדם בלי שום יגיעה^פד. אכן בעוה"ז, כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם (סנהדרין קיא:) וספק שולט בעולם כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלה. במדרש הנעלם), לזה אין ניכר לעין טובה שנמצא בהמצוה, מפני שאז היו רוצים אף האומות בהמצות מאחר שתבא להם טובה מהם. לזה גנז השי"ת הטובה בלבוש הנראה היפך מטובה ואין ניכר לעין אדם הטובה. לזה נקרא השי"ת בעוה"ז בשם אדנ"י, אדון על עבדיו, שמוכרח לעשות כל אשר יצווה מלאכת עבודה ומלאכת משא. ונכתב בשם יקו"ק, כי באמת בעומק חפץ השי"ת בהויית העולם אף שאין נראה לעין. ולעוה"ב יהיה נקרא כשם שנכתב, היינו מפני שאז יגלה השי"ת האור הגנוז, ויראו כל אדם הפנימיות שהשי"ת חפץ בקיום והויית העולם, אזי יכירו מלכות השי"ת, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^פה:

גוזהו הענין בזו הפרשה שמספר והולך מהפירוד שנעשה בין השבטי ישורון, בין יהודה ליוסף, שמזה אנו סובלין כל ימי חיינו בעוה"ז, מפני שבעוה"ז אין שום דבר שיהיה מבורר בשלימות מפני שהוא עולם ספיקי, ולא יתרפא עד כי יבוא שילה, אז יתחברו ויתאחדו יהודה ויוסף והיו לאחדים, מפני שאז יהיה בירור השלם^פו. אבל בעוה"ז אין דבר ברור בשלימות, כי באמת השנים עשר שבטים הם מכוונים נגד השנים עשר גבולי אלכסון, כל אחד מורה על כח וחוש מיוחד^פז. ראובן מורה על כח הראיה מכלל ישראל, והוא בהיפך מראיית עוה"ז שאדם מסתכל רק על הלבוש, וראיית ראובן מורה על הבטה בפנימיות כל דבר להכיר על ידה כבוד שמים שהכל ברא לכבודו, אם היה רואה אילן נאה היה משבח להשי"ת ואומר ברוך המקום שבראו^פח. שמעון מורה על שמיעת הכלל בפנימיות^פט. יהודה מורה על שמחת הכלל שהוא פתח בהודיה, ודוד המלך ע"ה הבא מזרעו רווה להקב"ה בשירות ותושבחות, כדאיתא בש"ס (ברכות ז:). אכן בעוה"ז צריכים אלו הכחות להתברר שהם רק לכבוד שמים, ואף שמחת יהודה נדמה על הגוון שאינה שמחה של מצוה, וכדאיתא על דהמע"ה במדרש רבה (תולדות סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר אף זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, היינו שעל הגוון נראה שמצהלות פניו הוא בהיפך מרצון השי"ת^צ. אכן יוסף הצדיק משפיע שפע אורה להאיר כל פעולות ישראל, ומאיר פעולות יהודה וצאצאיו שהם לכבודו ית', וזהו דאיתא בזוה"ק (ישלח קסח:) שרוב חיי דוד המלך ע"ה הם ממה שנתן לו יוסף הצדיק^צא. ומדתו של יוסף הוא רזא דברית, שזה מרמז באדם לבור ולברר כל הכחות שבו שהם רק לכבוד שמים^צב, שעד שלא ימול האדם נקרא בשם ערל שענינו הוא אטום, היינו שאדם זה אטום כברייתו בכל התאות מהתולדה, אכן כשמצמצם את עצמו ברזא דברית, בזה מברר כל הכוחות שבו שאין בהם התפשטות יתר על המדה הקצובה מהשי"ת, וזהו רק בעזר השי"ת, כי אם לא זאת הלא יפלא מהיכן יהיה כח באדם החבוש תחת התאות להתיר את עצמו, הלא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:), אם לא שיד השי"ת עושה זאת, וכדאיתא בזוה"ק (תיקוני זוהר הקדמה ב:) מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מילה וס"ת יקו"ק^צג:

דוזהו דאיתא במדרש רבה (וישב פז) שמטרונה התפלאה על הנסיון של יוסף הצדיק ושאלה את רבי יוסי, אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו והיה עושה הדבר הזה. משמע שאין להבין בתפיסת אדם איך יוכל האדם להתיר עצמו מקשרי התאוות. וכדאיתא בש"ס (סוטה לו:) שבזה הנסיון נראתה לו ליוסף דמות דיוקנו של יעקב אביו ונמנע מלעשות זאת, ודמות יעקב היא חקוקה בכסא הכבוד. אבל לאדם מצדו אין לו שום שלימות מבלעדי השי"ת שהוא שלם בכל השלימות, וכדכתיב (שופטים ו) ה' שלום, וכדכתיב (פנחס כה) הנני נותן לו את בריתי שלום. ואף בצבאי מעלה אין שלימות בפני עצמם, רק גם מלאכי מרום הם שכליים נבדלים, וכדאיתא עליהם בכתבי האר"י הק' (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) שהשם האחרון מע"ב שמות הוא מו"ם^צד, והוא ראשי תיבות יוצר "משרתים "ואשר "משרתיו, וזה מרמז שגם בהם נמצא חסרון השלימות, ומשחתם בהם מום בם (אמור כב) ואין בהם כח עבודה שיוכלו לבא אל השלימות על ידה. אכן ישראל, שנמצא בהם מדת יוסף הצדיק שמצמצם את עצמו מצדו לבל להתפשט מגבול המדה, בכח העבודה שהשריש השי"ת בלבו, בזה יוכלו להגיע אל השלימות. וכדכתיב ביה בפנחס שהוא מזרעא דיוסף, (פנחס כה) הנני נותן לו את בריתי שלום, שזה השלימות הוא בתמידות עם האדם. וזהו הענין דכתיב (וירא יח) ואברהם הולך עמם לשלחם, ולכאורה יפלא מה שייכות לשון הליכה במלאכי מעלה, הלא בכחם לעוף בטיסה אחת או שתים אל כל העולם כולו וכדאיתא בש"ס (ברכות ד:). אכן כשבאו המלאכים אצל אאע"ה זכו בזכותו להיותם בבחינת מהלכים, כי מצדם אי אפשר להם להגיע אל השלימות רק מצד האדם שיתחברו עמו, לזה בהיותם אצל אברהם אבינו זכו להיות בבחינת מהלכים כמו האדם הן לזכות והן להפסד הכל מצד האדם, אבל מצדם אין להם שום השתנות. וזהו דאיתא במדרש רבה (ויצא סח) מלאכי השרת ע"י שגילו מסטורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן קל"ח שנה וכו', היכן חזרו כאן, עולים ויורדים, עולים ואח"כ יורדים. ולהבין הענין, היתכן שום חטא במלאכי מעלה מצדם, הלא אין להם שום בחירה ואין לפניהם שום הסתר האור רק הבהירות מפורש לפניהם בתמידות, שאין להם מצדם כלום רק ממה שהשי"ת משפיע בהם בכל רגע, א"כ מאי שייכות לומר בהם שתלו הגדולה בעצמם באמרם ללוט (וירא יט) כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, שנדחו עי"ז ממחיצתן. אמנם דהנה בהשי"ת הם כל המדות בהתכללות זה בזה, וכמו שאנו אומרים גבורה שבחסד חסד שבגבורה. ואף בגבורה שבגבורה כלול מדת החסד, ואנשי סדום שנדונו רק במדת גבורה לבד, לזה המלאכים שנשתלחו לעשות בהם זה הדין התרחקו מהמקור שלהם, כי בהמקור הם כל המדות בשלימות בהתכללות זה בזה. וע"ז מרמז מה שאמרו ללוט כי משחיתים אנחנו, היינו שאין בנו עתה ממדת החסד כלל ואין אנו רק משחיתים. כי שלימות אין להם מצדם, מאחר שאין בהם כח עבודה כמו שנמצא בישראל שיש להם בחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע^צה, ולצמצם את עצמם בעבודה שהוא בחינת יוסף הצדיק להאיר על ידה כל הסתרות:

הועל זה מרמזין החלומות של יוסף הצדיק שחלם לו שהמלוכה שייכה אליו, מאחר שהוא מאיר יחוסא דישראל, ומבלעדו לא ניכר היחוס^צו, וכמו שאנו רואין שכאשר נסתר יוסף הצדיק מבין השבטים פחדו ורגזו יעקב אבינו ע"ה ובניו שחסרו מה שלא יוכלו להשלים עוד. ולכאורה יפלא זאת, הלא הם היו כל הכלל ישראל בעולם, והיאך יעלה על הדעת שכלל ישראל יעשו חסרון כללי כזה. אכן כל זה הוא מפני שנסתר מהם יוסף הצדיק ולא ראו סדר יחוסיהן, לכן פחדו ורעדו פן עשו חסרון כללי, נמצא שהמלוכה מכל ישראל שייכה רק ליוסף. אמנם באמת הוא שבתחלת הישועה הוא יוסף הגדול, משכן שילה היה בחלקו של יוסף, אבל אחר שבירר יוסף את שבט יהודה, אזי הוא יהודה הגדול וגבר באחיו, ואז נאמר (תהילים ע״ח:ס״ז-ס״ט) וימאס באהל יוסף וגו' ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם. והוא כי בישראל גדול כח המתברר מהמברר אותו^צז וכדאיתא בזוה"ק וישלח (דף קעד):