Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 1/בית יעקב על התורה·ויצא א׳

אויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו' ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. אם תשיב משבת רגלך, היינו שלא תעשה מעשה שהגוף יעשה אותו מעצמו בלא חשבון ומחשבה. והוא שלא יטריד האדם את עצמו בעסקים שהם מטרידים דעתו ושכלו. וזהו כונת הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, היינו שהרגלים שהם סוף הגוף ורחוקים מכח המחשבה, גם המה יהיו נכללים תמיד שלא ירוחקו מדעת וחשבון שבראש^א. כי כן הוא הטעם משיעור ארבע אמות שנתנו חכמים לשובתי שבת (עירובין מח:, תנחומא במדבר) כדי שיטול חפץ ממרגלותיו ויניח מראשותיו. ממצוא חפצך, היינו שלא תרצה ביום הזה להתפשט חפציך וקניניך רק תכניס כל קניניך למסרם להש"י, כי רק ביה בעי לאשתדלא כדאיתא בזהר הק' (בשלח מז:). ודבר דבר, היינו כדאיתא בזוהר הק' (אמור קה.) הרהור לא עביד מידי. כי באמת גמר כל ענין במעשה הוא רק מהשי"ת, כי בלתי רצונו לא יעשה שום דבר בעולם, ולזה נאסר דיבור בשבת, כי דיבור הוא גמר המכוון ונחשב כמעשה^ב, אבל הרהור לאו כלום עביד, ורק במחשבה הניח השי"ת מקום לאדם להתגדר בו, וכמו שכתוב (תהילים צ״ד:י״א) ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל, ואם מחשבותיו טובים הם אז הם הבל דעלמא קאים עליה, כדאיתא בזוהר הק' (ויצא קמו:), ועיין סתרי תורה (ויצא דף קנה:) כל מלין דעלמא אזלין בתר מחשבה והרהורא, ומבאר שם דלרעה אין ההרהור רק כשמצטרף למעשה, וכן מצטרף לטובה למעשה, אז פועל ביותר בהרהור ומחשבה^ג. אז תתענג על ה', היינו שיהיה האדם דבוק ומקושר בגבוה מעל גבוה, ואז תתענג, כי עונג הוא ההיפך מנגע, ונגע הוא כדאיתא בזוהר הק' (תזריע דף מט:) נגע צרעת סגירו דנהורא עלאה, היינו שהוא מוסגר ומושקע בהדבר שהוא חושק ואינו יכול לזוז ממנה, ועונג הוא היפך מזה, שנפתח לו אור חכמה עליונה ויראה איך הוא מקושר במקום הזה בכל עניניו, וצריך האדם למסור בחזרה כל הכחות שלו, להשי"ת ביום הקדוש הזה, כדאיתא בזוהר הק' (בשלח מז.) וקראת דיזמין ליה. ומי שכופף עצמו תחת שעבוד ועול מלכות השי"ת הוא מנושא על כל והוא בן חורין היותר גדול, וזהו עיקר העונג^ד:

בוהאכלתיך נחלת יעקב אביך. היינו נחלה בלי מצרים, כי נחלת יעקב היא בלי מצרים, כדאיתא (שבת קיח.). והענין בזה, כי כל בריה היא מוגבלת ומוגדרת בגבולים, וכשהוא בענינו השייך לו הוא נסתר מאור חבירו, ונסתר ממנו איך יוצאים ממקור אחד, והוא רק ענף מאילן שגם חבירו יונק ממנו, ומצד השי"ת צופה הוא לטובת כל הברואים בשוה, כי כל מה שברא הוא מהסתעפות מדה ממדותיו, ולפי שכל הבריאה הוא רק ברצון ולא משום סבה הכרחיית, כי השי"ת הוא השלם האמתי, ולכן מצדו אין חילוק בין דבר שנראה בעולם הזה לדבר גדול לבין דבר שנראה כדבר קטן, שמאחר שגם הגדול אינו הכרחיי לו ית', והוא עד שלא נברא העולם והוא משנברא העולם, ולכן אינו עוזב השגחתו אפילו מדבר קטן שבקטנים, ורק מצד הבריאה שהיא חסרה, לכן יש אצלה דברים עקריים ודברים טפלים, מפני שהוא בקטנות הדעת ואין שכלו מקיף כל דבר, לזה אם ישיג איזה טובה הוא אוחז בה, כי ירא לנפשו פן אם יעמיק בעסק אחר אז יאבד הדבר שהיה בידו מקודם. למשל, מי שמזמין אורח אצלו, אם יתן הבעל הבית לאורח איזה דבר יאחוז בו ויתן עיניו בו כל שעה כי ירא פן ילקח ממנו, ואם יתנו לו איזה דבר מעולה ומשובח מהקדום, אז יאחוז בו ויעזוב הקדום, ורק השני יהיה אצלו לעיקר, וכל זה הוא מפני כי קטן שכלו ודעתו מלהחזיק בשניהם יחד, ובעת שהוא משועבד לזה הדבר אין בכחו להשיג האחר. שאני השי"ת שהכל שלו והוא גדול העצה ורב העליליה, והוא אין סוף ואין תכלית בלי שום מדה וגבול, והוא מקיף את כל העולם, וכמו דאיתא במדרש (רבה בראשית יא, תנחומא תשא לג) אמר ליה טורנוסרופוס לרבי עקיבא ואם כן שרצה הקב"ה שיכבדו את השבת למה הוא עושה בו מלאכה כדרך שעושה בחול, משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים. והשיב לו, שאין אצל השי"ת שום חילוק רשות, היינו שאינו מוטרד בשום דבר, לכן מותר לו לטלטל בחצירו^ה. וכמו דאיתא (מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו שמצד השי"ת הם כולם שוין כקטן כגדול, והוא מקיף את שניהם יחד:

גולכן נתן לישראל מצות שבת, שרומז לזה שלא יטריד האדם משום דבר מעניני עולם הזה, שעל ידי שישבות ויקיים רצון השי"ת ויתדבק בהשי"ת, וממילא לא ימשך אחר עניני עולם הזה, וישיג אור ממקור העליון שלא יהיה חסר, וממילא ינחיל לו השי"ת כל הטובות, וכדאיתא (ברכות דף נו:) שפתר רבי לבר קפרא על שראה ידיו שנחתכו, ופתר לו לא תצטרך למעשה ידך. וזהו שכר השבת, שבשביל שהאדם מצמצם עצמו מלעסוק בעניני עולם הזה, ועיקר מלאכת שבת הוא כמו שנחשב בכלל גדול (שבת עג.) צרכי האדם, אכילה ומלבושים ודירה, ולכן לעתיד תעשה ארץ ישראל גלוסקאות וכלי מילת כדאיתא (שבת ל:), וכן ישבו בסוכת עורו של לויתן^ו, שכל זה רומז לאור שנמשך ממנו שפע חיים והקפת התלבשות והתחסות בסתר עליון. וממילא לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעולם הזה (קדושין מא.) גם כן, ואף בעניני עולם הזה יבואו לו כל מיני טובות בלא יגיעה, כי כשלא יוטרד מעניני עולם הזה מטעם שידע שלה' הארץ ומלואה, אז ינחיל לו השי"ת כל מיני טובות, כי המניעה לאדם מלהיות כלי קיבול לטובות, הוא מחמת שיוכל לבוא על ידם לשכחה, וכשיודע שהכל הוא מהשי"ת אז לא יוטרד ויהיה כלי קיבול, ולכל מי שהוא כלי קיבול לזה מנחיל השי"ת. וזהו כונת המדרש ששאל טורנוספרופוס את רבי עקיבא, אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים כו' והשיב לו שדומה לחצר שאין בו דיורין כי אם אחד, ומותר לו לטלטל בכל החצר בלי שום עירוב. והוא, כי עיקר טרדת האדם הוא מפני שאינו בטוח בשום דבר עד שמכניסו לרשותו, ואז יש לו בטוחות שהוא בגבולו, ולכן הוא במדה וגבול. ולכן בגופו של אדם מותר כל המלאכות, שהרי שיניו טוחנות וכל כלי גופו פועלים בקרבו, לפי שכשבא לתוכו אינו נקרא מלאכה. אבל אצל השי"ת הוא הכל ברשותו, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, לכן אינו נקרא אצלו שום דבר מלאכה ועבודה. וזהו נחלת יעקב אביך, שיעקב אבינו ע"ה מדתו הוא לאחד כל המדות, לפי שמכיר שהכל הוא מהשי"ת, מפני שכולל כל המדות, וזהו שמירת שבת וכל נחלתו בלי מצרים. וכן כל מי ששומר את השבת, ששובת מכל צרכי הגוף ורק דבוק הוא בהשי"ת, כי שבת הוא שמא דקב"ה כדאיתא בזוה"ק (יתרו דף פח:), ומכיר שהכל שלו, ואינו משועבד תחת שום דבר מעניני עולם הזה, רק הוא בן חורין ומנושא מכל, לכן תנתן לו נחלה בלי מצרים. וזהו דאיתא בהקדמת תיקוני הזוהר (ב.) דלא ישתכח בר נש פחות מתרווייהו אות שבת או אות תפילין ומילה, שהם שני יודי"ן מן יאקדונק"י, כי שבת הוא נוקבא, ואות הוא שבזה שהאדם מצמצם את עצמו ואינו פועל שום פעולה, בזה הוא מקושר ואחוז בדכורא, היינו שאצל השי"ת הוא הכל דברים של מה בכך, ובמצות מילה הוא אף הפעולה יש בה גם כן מדכורא, וכדאיתא (שם) מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבין מילה וסופי תיבין יקו"ק, וכן בכל מעשי המצות אומרים מקודם לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, שבפעולה הגשמיית שעושה מעשה המצוה הוא מייחד בדכורא^ז: