Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 19/בית יעקב על התורה·ויצא י״ט

אויחלם והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. איתא בזוה"ק (ויצא קמט:) אלין ממנן דכל עמין דאינון סלקין ונחתין בהאי סולם כד ישראל חטאן מאיך האי סולם וסלקין אינהו ממנן וכד ישראל מתכשרן עובדייהו אסתלק האי סולם וכלהו ממני נחתא לתתא ואתעבר שולטנותא כו'. ואעפ"כ, אף דאינון ממנן סלקין ונחתין ח"ו בחשכת הגלות, על כל זה רישא מדבר ליה לזנבא, כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיט:) אוף הכי השתא בגלותא כהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט כו' ועם כל דא מאן מדבר ליה לזנבא כו' האי רישא מדבר לזנבא^עה. ואיתא עוד בזוה"ק (תרומה קעג.) מלאכין עלאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון כו' נחתין שיתין רבוא דמלאכי קדישי ואפילו שינתא על כל בני עלמא. והוא כי יש רקיע ששמו מעון, שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל כדאיתא (חגיגה יב:), כי בעת שהם אומרים שירה אז מפילין שינה על בני אדם, היינו שכנגד זה השיר והשבח שהמלאכים מהללים לשמו ית', נגד זה לא נחשבו כל השירות ותשבחות מהעולם הזה למאומה, ומזה ניקח שינה על האדם, שהוא כישן למול השירה מהמלאכים. אכן השי"ת חפץ בכבודן של ישראל גם כן, לכן הם חשים ביום, בכדי שיהיה להם הויה לישראל, והשי"ת מצמצם קדושתם בכדי שיתראה כבודן של ישראל. ומי הוא הגדול המלאכים או ישראל, הוא כדאיתא (מדרש רבה ויגש צד) בשעה שהמלך נראה עם אלו הם גדולים ובשעה שהמלך נראה עם אלו הם הגדולים^עו. ובאמת קדושת ישראל גדולה מקדושתם, כי ישראל נקראים (משלי ל״א:י״ד) ממרחק תביא לחמה, שהם מאירים אף בהחושך. ולזה בהתחלת הקדושה (מברכת יוצר) אומרים אותה בלשון הקודש דאנן חברים בהדייהו, אבל קדושה דסדרא (ובא לציון) נאמרת בלשון תרגום לשון שמלאכי השרת אין מכירין. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכט.) ועל דא אנן אמרין קדושא דא בלשון הקודש כו' ובגין כך אנן נטלין קדושן יתיר ועאלין תרעין עלאין וכו' קדושה די בסופא איהי תרגום כו'. וזהו דאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (פ' לך ד"ה ותרדמה) שתרגום הוא בגמטריא תרדמה, היינו שישראל מאירין אף בהחושך ואף בשינה ושלא מדעת יש בהם קדושה, וזה הוא עיקר חלק יעקב אבינו, שאף בחלום נאמר והנה ה' נצב עליו^עז, שקדושת ישראל הוא, שאף בכל השכחות יכולים לקרב ולדבק הכל להשורש. כמו שישראל מקריבין קרבן מבהמה ומעלין אותה עד שנכלל בהמרכבה ע"י הארי של אש (כמ"ש הענין בפ' ויקרא צו)^עח, כי השור שלמטה מסתעף מהשור שבמרכבה העליונה, כי השור שבמרכבה על ידי שהוא דבוק ונתקשר כל כך בהשי"ת עד שנתבטלו מדעתם מכל וכל ואין להם שום דעת בפני עצמו, וכדכתיב (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, ומאחוריים שלהם נדמה שאין להם שום חיים, מזה נסתעף השור שלמטה, שהוא לגמרי בלא שום דעת שור חומריי, ואף שגם בהדומם נמצא גם כן קדושה ורצון השי"ת, אכן הקדושה הוא שלא מדעתם ואין להם שום חלק בהקדושה^עט. וזהו כוונת הקרבן שמקריבין ישראל, היינו אף את השכחה שהוא בלי דעת מחזירין להשורש שיכלל בהמרכבה, כמו השור שלמטה שהוא בלי דעת כלל ומקריבין אותו על גבי מזבח ומעלין אותו עד שיכלל בהמרכבה, שארי של אש בא מן השמים ושרף אותו, וזה לא נמצא רק בישראל שהם יכולין להאיר אף את החושך, כדכתיב (תהלים מט) היערוך לה' בבני אלים, ודרש על זה בתנחומא (פ' צו) אין יערוך אלא קרבנות, והוא שהצבא מעלה אין יכולים להקריב קרבן להאיר את החושך וההסתר כמו ישראל, שכל השכחות יכולים לקשרם ולהחזירם פנים בפנים נוכח פני ה', וזאת היא מדת יעקב אבינו ע"ה ביותר, כי יעקב הוא אות ו' מהשם הוי"ה כדאיתא בזוה"ק (שלח קסג:) והוא מחבר ה' תתאה לה' עלאה. והצבא מעלה אם יהיו למטה בהסתר ושכחה אז יהיו בלי שום דעת כמו השור שלמטה. ולזה כתיב מקודם ויפגע במקום, כי קודם שהאדם מברר את עצמו להאיר כל קניניו אז הם הצבא מעלה גדולים ממנו במעלה. אבל אחר כך כתיב (ויצא לב) ויפגעו בו מלאכי אלהים והתחננו לו ורצו להתכלל בו, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קסה.)^פ, כי אחר שבירר את עצמו היה בו תוספת קדושה ביתר עוז מהקדושה שנמצא בהמלאכים, כי ישראל מאתר רחיקא יכולים להעלות גם כן קדושה מה שאין נמצא בהמלאכים: