Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 18/בית יעקב על התורה·ויצא י״ח

אויחלם והנה סלם מוצב ארצה. איתא במסכת ברכות (נה: נו.) שהחלום הוא מהרהורי דיומא. דהיינו, כפי מה שמברר את עצמו ביום, שאז יוצא האדם לפעלו ולעבודתו עבודת השי"ת, כן גם כן אף בשעה ששובת, דהיינו בלילה, שאז שובת האדם מפעולה וישן לו, אז שופע לו אור ממקום גבוה יותר, שאז אין מראין לו לאדם אלא משורש נפשו. ואם האדם מברר את עצמו ביום כפי כחו, אז מראים לו בלילה אור הגבוה עוד יותר, כי אז אין לו שום מניעות שימניע ממנו השפעת האור, שכל זמן שהוא ניעור אז הוא משוקע בחמדת גופו. ולכן יעקב אבינו שהיה מזוכך מאד בשעה שהיה ניעור, לכן הראה לו הקב"ה בשינה משורש נפשו שהוא בחינת זעיר אפין^עב, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קכט.) רעוא דרעוין רעותא דזעיר אפין לקבלי ההוא רעותא וכו' אימת אתגליא בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא, ואז הוא חלק יעקב. ולזה סידר האר"י הק' ז"ל אז (שער הכוונות – סעודה שלישית) דלית דינין דתקיפין, וזהו בשבת לעת ערב, שזה רומז כגוונא דשינת יעקב אבינו, שבשינה נשאר רק קוסטא דחיותא, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מניה וסלקא לעילא כו' ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקסטא דחיותא. והיינו משורש נפשו נשארה לו השארה גם בלילה, אם טוב הוא בשורש נפשו אז בלילה בשעה שישן ואין לו שום מניעה מחמדת עולם הזה, אז שופע לו אור גבוה יותר^עג. אכן מי שהוא בכעס כשהוא ניעור, גם הקוסטא דחיותא שלו היא גם כן מצומצמת בו מאד^עד: