Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 3/בית יעקב על התורה·ויצא ג׳

אויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך. אם תשיב משבת רגלך, היינו שתשיב רגלך לאחוריך מלפסוע בהם יותר מהשיעור בשביל שבת, שכל כך יקבע אצלך קדושת השבת, שבהליכתך בהגיעך לתחום שבת ירגיש כל גופך, ואף אם תפשוט רגלך לצאת מהתחום תחזירו בתוך הלוכך אף בלא דעתך, שקדושת שבת תהיה נבלל בכל הגוף שלך, ואף בהרגלים, כי סוף כל דבר נקרא רגל, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קמג. פקודי רלב.). והענין הוא כמו שהרגל הוא סוף הגוף ומנשא את הגוף ממקום למקום. וכן הלבוש האחרון מכל הקדושות נקרא רגל, כי כל קדושה מסתעפת ללבושים רבים זה למטה מזה, ובכל לבוש נמצא זכרון מן הפנימיות עד הלבוש האחרון ששם נשכח הפנימיות מהקדושה, וצריך האדם להתגבר ולהחזיר את הלבוש לאחוריו, שלא יניחו להתפשט כל כך למרחוק עד שישתכח ממנו הפנימיות והשורש לגמרי ח"ו^יג. וזהו אם תשיב משבת רגלך, כי בכל ימות החול ניתן לו רשות לאדם להתפשט לעבוד ולפעול פעולת ה' ולכנוס בלבושים, ובשבת מחזיר השי"ת את כל הבריאה לכמו שהיתה מתחלה כשהיתה כלולה עוד במחשבתו ית' עוד קודם שנברא העולם, שאז היו כל הלבושים באור ובבהירות, כדאיתא (תנחומא בראשית א) שהתורה היתה כתובה קודם שנברא העולם אש שחורה על גבי אש לבנה, ומהדברי תורה נסתעף למטה ללבושים, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, ובשבת מחזיר השי"ת את כל הלבושים לפניו פנים בפנים ומביט בפניהם, ולכן צריך האדם גם כן לשבות מכל הפעולות והלבושים ביום השבת שלא יתפשט ביותר, ולא כמו שהתפשט בימי החול, רק יביט להשי"ת בלבד בזה היום^יד. וזה הוא, עשות חפצך ביום קדשי, היינו שזה היום הוא של השי"ת, לכן לא תכניס דברים קטנים וענינים שפלים לבית המלך, כי בשבת אז מתאחד הישראל עם השי"ת, והשי"ת אינו עוסק אז רק בחיים, ולזה תקנו לנו (בנוסח ברכת המזון) לומר בשבת רצה והחליצנו, החליצנו היינו שנהיה מופשטים מלבושים דהיינו רצונות גשמיים, לפי שזה היום הוא בקדושה עצומה ומופשט מכל הלבושים. וכענין דכתיב בהתגלות השי"ת למשה וליהושע כתיב בהו של נעליך וגו' (שמות ג, יהושע ה). ואז בזה היום רק ביה בעי לאשתדלא, בפנימיות החיים, כדאיתא בזוה"ק (בשלח דף מז:) מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. וקראת לשבת עונג, הוא כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ה:) שיש שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא ממש. קדושה דמעלי שבתא הוא בבחינת שמור, היינו התחלת כניסת האדם לטוב, ואז הוא צריך לשמור מפני שאינו מורגל עוד בטוב. וקדושת צפרא דשבתא, הוא בבחינת זכור, שכבר מורגל הוא בטוב, וכמו שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה (בנוסח תפלת שבת) והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון, היינו שיתן לנו שמחה בלב ושיהיה לבנו מלא רצון, וכל זאת ינחיל לנו בנחלה. לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך, היינו מה שסגלת והרבית הון בקדושה בששת ימי החול לא תבטל, ויותר מזה לא תוציא, רק תעמוד ותנוח באמצע כמו שאתה עומד, וכדאיתא תנחומא (מטות) ילמדנו רבינו כמה תקיעות תוקעין בערב שבת כו' תוקעין שלישית כו' אם היה הנר ביד האשה מנחת אותה בארץ. ומה שכבר קנה וסיגל, בזה יעמוד לנוכח השי"ת, והשי"ת יאיר לו באיזה חיים עסק באלו הלבושים^טו. וכל מה שהתפשט יותר הקדושה בימי החול, יש לו פנימיות חיים יותר בשבת^טז. כי בימות החול הסתיר השי"ת פנימיות החיים בלבושים, ובשבת אז מאיר הקב"ה ומגלה את הפנימיות היוצא לנו מלבושים והתפשטות של ימי החול, ויותר מזה אין השי"ת רוצה שיוסיפו. ובימי החול ג"כ נמצא כגוונא דקדושת שבת, שאף שיש לו רשות לאדם לכנוס בלבושים והתפשטות מכל מקום הוא בגבול, כי ללבושים המרוחקים ביותר אסור לו להכנס, ובשבת נאסר בכלל מליטול שום לבוש. ושביתת השבת שאדם שובת מלברר ומלנקות האוכל מהקליפה, הוא יקר ביותר מבאם היה מוציא האוכל מהקליפה. כמו שצונו השי"ת בקרבן הפסח (בא יב) ועצם לא תשברו בו, כי הקרבן פסח היה לרמז מה שהשי"ת האיר לעיניהם האור מכל הלבושים שקנו בהיותם במצרים, שהגיעו להתכלל בצורת אדם, כמו האוכל שמתעלה מדומם לצומח עד שנעשה מאכל לאדם, וזה רומז אכילת הפסח שבא מצאן שהוא דחלא דמצרים (כמו שנתבאר במקומו)^יז, והוא שעל ידי זה יוציאו הטובה שנמצא בהם, מכל מקום נצטוו שלא ישברו בו עצם, ואף שאם ישברו אותם ימצאו בתוכם עוד מאכל אדם, אכן שאינו כדאי להאריך כל כך זמן הבירורים, מאחר שהוא על ידי טרחא יתירה, ואף שאם היו שוהים עוד במצרים היו יכולים עוד להוציא מהם^יח. על זה כתיב, ממצוא חפצך, לא שתבטל ח"ו מה שקנית וסגלת בימי החול, רק שיותר מזה לא תתפשט עצמך להוציא עוד. אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלת יעקב הוא בלי מצרים, כדאיתא (שבת קיח.), והענין בזה כי בפנימיות אין שום גדר וגבול, וכל הגדרים והמצרים הם רק בפעולות עולם הזה, שאסור לו לאדם להתפשט עצמו יותר מדאי, כי אולי נמצא בו מעט כעס וכדומה, ואם יתפשט עצמו ביותר יוכל לצאת לחוץ, מחמת שאינו נקי ומבורר מפסולת, לזה צריך האדם לגדור בעדו לגמרי. אבל נחלת אבינו יעקב הוא בלי מצרים, כי הוא נקי ומבורר ולא היה בו שום פסולת ולא כעס, כי השי"ת חתם עליו. וכן מי שהוא בפנימיות החיים אין לו שם שום מיצר וגבול, כי כל הגדרים הם רק בלבושים שלא להתפשט בו יותר מדאי, כי אם יתפשט ביותר אז זה הלבוש יוכל להזיק ללבוש אחר, אבל בהפנימיות שם הכל מתאחד ואין שום התנגדות מצוי שם:

ב(ג–ב) ויצא יעקב מבאר שבע. כתיב (משלי ג׳:י״ד) כי טוב סחרה מסחר כסף. הענין בזה, כי מסחרה של תורה הוא בהיפך ממסחרי עולם הזה, כי מסחר עולם הזה אין אדם נהנה מגוף המסחר עצמו רק מהריוח המגיע לו מהמסחר, אבל מסחרה של תורה, אף גוף המסחר בעצמו טוב הוא. כי לשון מסחר הוא שהאדם סובב סביב, שתרגום אונקלוס על סביב, סחור סחור (תרומה כה), והיינו שבדברי תורה מה שהאדם סובב סביבה, והוא כשלא קיבל עוד אור הדברי תורה בשלימות, והוא בעת שהקב"ה עוסק עוד בנתינה, אזי מה טוב הוא, כי הקב"ה עוסק עמו במסחר ואין מעלים עיניו ממנו, אז הוא באהבה רבה מאד שאין לשער שבח^יט. והנה אבינו יעקב ע"ה כשהלך לחרן היה הליכתו לקנות אור דברי תורה, לברר שהשי"ת נמצא בכל קניני עולם הזה, שזה היה ענין יעקב אבינו בעסקיו עם הצאן בחרן^כ, ואז ראה שהשי"ת נצב עליו אף בשינה, והראה לו הקב"ה גודל אהבתו: