Beit Yaakov on Torah, Vayetzei 4/בית יעקב על התורה·ויצא ד׳

אויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. בזוהר הק' (ויצא קמז.) ואזל לרשו אחרא וכו' וילך חרנה אתר דדינא ורוגזא תמן. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך. אם תשיב משבת רגלך, היינו אם תסיע ותחזיר רגלך לאחור מלפסוע לעבר הגבול מהתחום בשביל שבת. הענין הוא, כי בשבת אסורים כל הל"ט מלאכות, כמו בורר אוכל מתוך הפסולת שמברר האוכל מהקליפה. והטעם הוא, כי שבת מרמז על לעתיד, שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ולא תצטרך למעשה ידך כדאיתא (שבת ל:)^כא. והיינו שהשי"ת יראה אז, שכל כח הפעולה הוא מאתו ית', ולא יהיה מקום אז לפעולות אדם. לא כמו שהוא בעולם הזה, שעיקר הבריאה הוא כענין דאיתא (שבת פט.) היה לך לעזרני, שהאדם עוזר לברר את כל הבריאה, וכדאיתא (תנחומא תזריע ה) שמעשי בני אדם נאים יותר, ולזה ניתן לאדם ברית מילה לתקן כח הבריאה לברור את הפסולת מהאוכל^כב. אבל לעתיד יהיה ה' אחד. ועל זה מרמז שמירת שבת שאסורים אז כל פעולות אדם, והיה שורת הדין שיהיה אסור לאדם אף לאכול, שיהיה כמו יום הכפורים, כי בהאוכל שאדם מכניס בתוך גופו יש בו גם כן פסולת, והא ראיה שנדחה לחוץ. אכן הענין הוא, כי יש רגלי דמלכא ורישא דמלכא, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב.) לא דמי רישא דמלכא לרגלוהי דמלכא. והוא, כי הדברי תורה שאדם מבין ומרגיש בהם טעם נקרא רישא דמלכא, והמצות שאין מרגישין בהם טעם והם בעולם הזה כמשא על האדם, כי הדבר שהאדם מבין בדעת יש לו בו תענוג, אבל בהמצות אין אדם מרגיש בדעת, ולזה איתא (ברכות יז.) אלופינו מסובלים במצות, וזה נקרא רגלי דמלכא, כדאיתא בזוה"ק (לך פו.) לרגלו לאתחברא ביה בפולחניה ולקרבא ליה לגביה. ולעתיד שהבטיח לנו השי"ת (חולין קמב.) למען יאריכון ימיך, ליום שכולו ארוך ליום שכולו שבת, קודם שיחדש השי"ת את עולמו, אז יהיו השעשועים מישראל שהשי"ת יטעים אותם בטעם כל המצות שסבלו מהם בעולם הזה^כג, ויבינו אז המצות כמו דברי תורה. נמצא אף שיהיה אז ה' אחד, שרומז שלא יהיה מקום עוד לפעולות אדם, מכל מקום תשאר השארה גם אז ממצות ומפעולת האדם. ולזה אף ששבת מרמז על יום שכולו שבת, שיתבטלו אז כל הפעולות, אבל לאכול מותר לו לאדם, אף שיש בהאוכל פסולת שגם כן רומז לרגלי מלכא, שזאת גם כן ישמש אז. וזה הוא כונת הזוה"ק, ואזל לרשו אחרא וכו' וילך חרנה אתר דדינא ורוגזא תמן, היינו בזה העולם מעורה אוכל עם פסולת ומתערין דינא ורגזא מתמן. וזה הוא, אם תשיב משבת רגלך, דייקא, כענין דדרשינן בגמרא (ברכות יא.) בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת אבל דמצוה פטירת, כן הוא כונת הכתוב כאן, רגלך דידך הוא דאסור אבל בלכת דמצוה, היינו במקום שיצא לך משם כבוד שמים, אז מותר לך. והמכוון בזה הוא על האכילה, ולכן אף שכל המלאכות והבירורין אסורין בשבת, אבל לאכול מותר לו לאדם, ואף שעדיין יש בה פסולת, שמפעולת אדם יתברר שמה שנכלל בתוכו בקדושה לא היה רק לכבוד שמים. עשות חפצך ביום קדשי, קדש הוא מה שהוא בכח גדול ותוקף וכמו שנדרש על תקדש תוקד אש (קידושין נז:) והיינו שכל חפצי עולם הזה הם כהבל נגד הקדושה. וקראת לשבת עונג, היינו שבשבת הם כל הטובות בשלימות, כדאיתא (בספר יצירה פ"ב מ"ד) אין למעלה מעונג. וההיפך מעונג הוא נגע ומתרגמינן סגירו, והיינו שהוא מוסגר בהסגר ובגבול, כי כל טובות הנמצאים בעולם הזה הוא כל מילי דמעלי להאי קשה להאי ודמעלי להאי קשה להאי, אבל העונג מיום השבת הוא בשלימות הטוב^כד. לקדוש ה' מכובד, היינו שתקדשהו ותכבדהו אף בכל הלבושים שבו, וכדאיתא (שבת קיג.) רבי יוחנן קרי למאניה מכבודתי, כי בהלבוש מהמצוה גם כן נמצא קדושה. והאכלתיך נחלת יעקב אביך, היינו נחלה בלי מצרים כדאיתא (שבת דף קיח.):